כניסת צה"ל לרפיח השבוע חרף החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג לעצור את פעילותו בעיר הדרומית ברצועת עזה – "מושכת אש" כלפי ישראל. לצד התגברות הפגנות מחאה אנטי־ישראליות, התפרצויות זעם וגינויים מצד רבים בציבור המוסלמי, הערבי והפלסטיני ברחבי העולם, גוברת הקריאה להפסקת הלחימה, בין השאר, מצד בנות בריתה של ישראל, ובראשן מצרים.
מצרים במתקפה חריפה על ישראל: ממציאה תירוצים להמשך המלחמה
"ירי להסרת איום": פרטים חדשים על תקרית חילופי האש עם צבא מצרים
כל זאת במקביל להסלמת המתיחות בין שתי המדינות ולצד המגעים השוטפים שמקיימת ממשלת קהיר עם ממשלת ישראל ועם בכירים בארה"ב ובקטאר וגורמים בינלאומיים נוספים - הן בעניין העברת סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה והן בעניין השבת החטופים הישראלים משבי חמאס.
שיאה של המתיחות סביב פעילותו של צה"ל במעבר רפיח, כולל תקרית הירי החריגה שאירעה ביום שני שבמהלכה נהרג חייל מצרי, באה לאחר חילופי האשמות הדדיות בין שרי החוץ של שתי המדינות בנוגע להחרפת המשבר ההומניטרי ברצועה. השר ישראל כ"ץ טען בפגישתם לפני כשבועיים כי חמאס – שמתקפתו הרצחנית ב־7 באוקטובר הובילה למצב הנוכחי – לא ישלוט יותר במעבר גבול זה, שכן עבור ישראל מדובר בצורך ביטחוני חסר פשרות.
סאמח שוכרי, שר החוץ המצרי, דחה בתוקף את הטענות תוך גינוי פעילותה הצבאית של ישראל באזור, טען שהיא מסלפת את העובדות ושהיא האחראית הבלעדית לאסון ההומניטרי המתחולל שם.
בנקודה זו חשוב להבהיר כי בראייה מצרית כוללת, הכניסה לרפיח והשתלטות צה"ל על מעבר הגבול בעיר – עורק סיוע מרכזי ומקום מקלט אחרון לפלסטינים שברחו מהרצועה – היא הסיבה המרכזית להחמרת המתיחות בין הצדדים. יתרה מכך, בראייתה של ממשלת קהיר, שאף הודיעה כי היא תומכת בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג (UCJ), הרחבת המתקפה הקרקעית על רפיח נחשבת חציית "קו אדום". היינו, מהלך צבאי המהווה איום ישיר על ביטחונה הלאומי והפרה בוטה של החוק הבינלאומי, כמו גם של הסכם השלום שנחתם בין השתיים ב־1979.
מבחינת מצרים, זוהי הפרה הנושאת השלכות גיאופוליטיות אסטרטגיות וביטחוניות חמורות ומרחיקות לכת, שחלקן משפיעות כבר עתה עליה, על ישראל ועל האזור כולו. בקהיר, החל מפרוץ המלחמה, מביעים זעם רב לצד דאגה עמוקה מפני אפשרות לנהירה המונית מרצועת עזה וחצייתם של מאות אלפי פליטים את הגבול למצרים. כל זאת לצד ובנוסף לחשש העצום המושמע בעיקר בישראל, שלפיו מהלך זה יטרפד את המגעים הדיפלומטיים והמו"מ המורכב, כמו גם את המאמצים הרבים המושקעים (בין השאר מצד מצרים) בסוגיית השבת החטופים.
שוב שחקנית מפתח
לא בכדי על רקע זה ונוכח העמדה האמביוולנטית של מצרים כלפי ישראל, גוברים שם הקולות הקוראים להגביל את היחסים ביניהן. במילים אחרות, לצד מחויבות בלתי מעורערת לשלום, שמירה על אינטרסים ביטחוניים וכלכליים (כגון סיוע אמריקאי בהיקף של כ־152 מיליארד דולר מאז 1945) וקידום שיתופי פעולה אנרגטיים (כגון, הסכם יצוא גז טבעי מישראל בהיקף של 15 מיליארד דולר שנחתם ביניהן ב־2018), ממשלת קהיר משמיעה ביקורת קשה ורטוריקה אנטי־ישראלית פומבית ובוטה. מבחינתה, הקריאה לצמצם את הקשר עם ישראל ולהסתפק בקיום ערוצים ביטחוניים בלבד, נועדה להפעיל "מנוף לחץ" על ממשלת נתניהו ולאלצה לנצור את האש.
בראייה מערכתית רחבה, יש כאן שילוב בין גורמים ונסיבות גיאופוליטיות שונות המבליטים את חשיבות מעמדה של מצרים כשחקנית מפתח אזורית. מדובר במיקומה האסטרטגי המקשר בין תעלת סואץ למזרח התיכון ולאירופה ובין הים האדום לים התיכון, במעמדה בצמרת העולם המוסלמי והערבי (שנייה אחרי ערב הסעודית), בחתירתה לקידום היציבות האזורית, ובשיתוף הפעולה המדיני־ביטחוני־מודיעיני שלה עם ישראל ועם מדינות ערב המתונות (בהובלת איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מרוקו וסודאן). כל זאת, תוך חידוש יחסיה עם איראן וחיזוק קשריה עם פלגים פלסטיניים בעזה, לצד סלידתה מחמאס.
יתרה מכך, קרבתה לרצועת עזה וקשריה ההיסטוריים עם הפלסטינים, לצד יחסיה עם ישראל, מבליטים את מורכבות הדילמה שאיתה מתמודדת מצרים. הם הופכים את ממשלת קהיר לציר מדיני מוביל בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני והעימות נגד חמאס – וזוהי עמדת הובלה והשפעה אסטרטגית שכמוה לא הייתה למצרים זה שנים.
דילמת הסכם השלום
התבוננות מקרוב מראה כי כמדינה היחידה שחולקת גבול משותף הן עם ישראל והן עם עזה, נאלצת מצרים הנאנקת תחת מצוקה כלכלית קשה (משבר חובות חמור שהגיע ליותר מ־164 מיליארד דולר, אינפלציה של כ־40% ופיחות של 50% בערך הלירה מצרית) להתמודד בו־זמנית עם שלל אתגרים ואיומים פנימיים ובינלאומיים מורכבים. כל זאת, כאמור, לצד דילמה אתית ואסטרטגית טעונה הנובעת מהמחויבות שלה להסכם עם ישראל, במקביל למאמציה להגביל את המאבק שלה בחמאס וקריאתה "להשמיד אותו" - על שלל ההשלכות הנובעות ממהלך זה על היציבות המקומית והאזורית.
שכן, פרט למשבר ההומניטרי ולקריסת הסטטוס קוו המדיני־חברתי שהתקיים עד כה ברצועת עזה, ואקום ביטחוני ושלטוני שייווצר עם מיטוט ארגון הטרור הינו מצב מסוכן העלול לערער את המצב הביטחוני במצרים. מצב כזה עשוי להקרין על מרחב חצי האי סיני, שם פועלים דאע"ש וקבוצות טרור ג'יהאדיסטיות ואחרות המאיימות על המשילות המצרית.
בנוסף, לצד הגברת הנטל הכלכלי והאחריות המדינית והבירוקרטית המוטלת על ממשלת קהיר, כניסתם הפוטנציאלית של מאות אלפי עזתים לסיני – לרבות פעילי חמאס וגורמי טרור קיצוניים אחרים – תעצים את ממדי איום הטרור. היא תכפה על מצרים בעל כורחה את פתרון "הבעיה הפלסטינית" וכן, תנציח ותחריף את בעיית הפליטים. כאן חשוב להבהיר כי מצרים מארחת מאז 2003 כתשעה מיליון פליטים ומהגרים שברחו מעיראק, מסוריה, מלוב ומתימן, לרבות כחצי מיליון פליטים שנסו לאחרונה מסודאן.
מואשמת בבגידה
בראייה מצרית אסטרטגית כוללת, אין ספק שמדובר במצב אקוטי, חמור וחסר תקדים המאתגר את הלגיטימיות של משטרו של הנשיא א־סיסי וכן את עמדת קהיר בנוגע לסוגיות הריבונות הלאומית בעזה. שכן, שליטה ישראלית במעבר רפיח, וחסימת כניסתם של הפלסטינים לסיני או למצרים גופא (ובמיוחד כעת ותוך שימוש בכוח צבאי), תיחשב כבגידה בעיני הציבור במצרים ובשאר מדינות ערב.
זוהי בגידה שתקרין על תדמיתה של מצרים בעולם המוסלמי כולו ותשפיע לרעה על מעמדה ודימויה במסגרת סכסוכים אזוריים אחרים שבהם היא מעורבת, דוגמת המו"מ על סכר "רנסנס" הגדול באתיופיה (GERD) ומלחמות האזרחים בלוב ובסודאן.
עם זאת, על רקע הסלמת המלחמה ברצועה והחרפת האקלים הביטחוני ברחבי המזרח התיכון, על פניו מסתמן כי שמירה על הסכם השלום עם ישראל – המהווה מרכיב מרכזי באסטרטגיית הביטחון המצרית – הוא שיקול קריטי בעיני ההנהגה בקהיר. שכן ערעור היחסים הטעונים איתה עלול לשאת השלכות ביטחוניות וכלכליות כבדות ולהעניק לחמאס הישג אסטרטגי, מדיני ומוראלי חסר תקדים.
לכן, בראייה גיאופוליטית רחבה, זהו אינטרס משותף למצרים, לישראל ולכלל הקהילה הבינלאומית למנוע זאת ולהשקיע תשומת לב ומאמצים בפיתוח והתוויית תוכניות ל"יום שאחרי". תוכניות קונסטרוקטיביות שיבלמו את ההסלמה הביטחונית וירגיעו ולו במעט את רוחות המלחמה.