המציאות האכזרית מניחה את האמת על השולחן בכיכר השוק: דשדוש צה"ל ברצועה ללא הסדר גובה קורבנות של חטופים וחיילים. לחימה רב־זירתית כשמטרות הלחימה של הימין המטורף נכפות על צה"ל, בהן פשעי לחימה כמו התנחלויות בלתי חוקיות, גובות קורבנות של חיילים ואזרחים. שלא לדבר על שערוריית המאה של המפונים והרס בתיהם. אם הקטסטרופה הזו לא תהפוך את המחאה למרי אזרחי אפשר לסגור את הבסטה.
אם לא נתעשת - זו תהיה מלחמת האבדון הראשונה, והאחרונה | רן אדליסט
חוסר הבנת עומק הקרע בחברה הישראלית הוא מייאש וחמור במיוחד. לא מדובר בוויכוח הגדול על זהותה ופרצופה של המדינה, אלא בנגזרת העכשווית שלו, בהסכמה או אי־הסכמה על מטרות המלחמה כאשר חיילים ואזרחים נדרשים לתרום את חלקם בגוף, בנפש ובחומר. ועדיין התקשורת מסרבת להבין שמטרות המלחמה של ממשלת הימין הן ארץ ישראל גדולה ודתית. ה"ביטחון" וה"הרתעה" שצה"ל נלחם עליהם כיום נפגעו כתוצאה מאותה אידיאולוגיה מופרכת והמדיניות שבוצעה למימושה. ואם ארץ ישראל שלהם נולדת רק בדם - אז דם יישפך.
חלפו הימים שבהם עזבתי יאכטה באמצע סיבוב מרינות בים התיכון לטובת מלחמת שולל בלבנון. גם אם הגדרתי אותה ככזו עוד לפני שפרצה ב־82'. עדיין חצוצרת הפרשים הדוהרים לקרב ניסרה בראש של כולנו וזה בדיוק מה שקורה כיום. טהרני תקשורת שמכעכעים על אחריות לאומית חלולה תקפו את יאיר גולן שדיבר על "אי־ציות אזרחי" ו"לא עושים מילואים עד שהממשלה מתחלפת". כמו באותה השוואה אלמותית לעליית הנאציזם שאותה הטיח בציבור כשהיה סגן רמטכ"ל, גם הפעם הציג גולן אמירה מנהיגותית סופר־אחראית בהצגת המציאות שהיא תוצאת הפערים במטרות הלחימה בין שני חלקי העם.
את מהות הפער בין האינטרס הביטחוני הנקי ואורח הפעלת הכוחות כיום מתאר (n12) אלוף משנה חנוך דאובה, שפיקד על כוחות במהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה. הוא מתח היום ביקורת חריפה על המפקדים הלוחמים ברצועה ואמר כי הם לא ראויים לפקד על לוחמי צה"ל וכי רוב המפקדים בצבא "שוחים עם הזרם ומשתדלים, בשל שיקולים אופורטוניסטיים, לא לערער ולאתגר את התרבות הארגונית הצבאית ואת השליטה הרעילה של הדרג המדיני על הדרגים האופרטיביים והמבצעיים בצה"ל". למה? כי הם "משמרים תרבות של קצינים הלהוטים לרצות, ומסייעים 'לגלגל את הבלוף' כל הדרך לקומה ה־14 בבניין המטכ"ל בתל אביב, משכנה של לשכת הרמטכ"ל".
לדרג המדיני חלק עצום במצב, אולם דאובה ציין כי המנהיגות הצבאית שותפה למחדל: "מצופה בעת זו ממפקדי צה"ל בסדיר ובמילואים, אלו המסכנים את היקר מכל ללא שום תועלת או תכלית ראויה באופק, לצאת בקול גדול ולהוביל לשינוי".
אני לא יודע על איזה שינוי בדיוק מדבר דאובה אבל הבערך המסתמן מדבריו הוא דרישה מהפיקוד של צה"ל לנהל את המלחמה על פי קריטריונים של אינטרס ביטחוני נטו ולא אינטרס פוליטי של הממשלה. או שאולי כל זה הוא מנוע בעירה של תסכול אישי שמוציא קיטור על ביצועים כושלים והזדמנות פוליטית להיפרע מפיקוד שלא הביא את הסחורה.