חג השבועות היה מהאהובים עליי בשנה. כילד שחלם שאם רק יהיה ראוי מספיק, יוכל יום אחד להיות חקלאי, ורצוי גם קיבוצניק, היו כל חגי האביב - פורים, פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר - לא יותר מנקודות על הקו המקשר בין חג הנטיעות ט"ו בשבט, החודש שבו אליבא דנעמי שמר "חמה הפציעה ליום אחד", ועד לחג הקציר, חג השבועות, רגע לפני שהאוויר בחוץ הופך מחמים להביל. 

"וחג שבעת תעשה לך ביכורי קציר חיטים", העלה עליו הכתוב (שמות, לד, כב) ואלפי שנים מאוחר יותר כתב קיפניס אחר, מוכר ומוכשר הרבה יותר ממני (הקרבה המשפחתית קיימת אך רחוקה מאוד): "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו - הבאנו ביכורים". מהיכן הביכורים, תשאלו? ובכן קיפניס "המקורי" לא משאיר מקום לספק: "מיהודה ומשומרון מן העמק והגליל", והמלחין ידידה אדמון נתן בלחן משנה תוקף למילה "יהודה". זה היה בימים שבהם לא התביישו גם אנשי שלום ותומכי פשרה להצהיר על אהבתם לארץ ישראל השלמה.

היה מי שהעדיף לראות את השיבולים, שהרי זה חג הקציר. "שיבולת בשדה כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב", כתב והלחין מתתיהו שלם, שסיים את שירו בציווי: "קצרו שלחו מגל, עת ראשית הקציר" - היום בטח היו כותבים "תקצרו ותשלחו", כלומר אם מישהו עדיין זוכר מהו מגל (אחד משלושת המרכיבים של סמל הפועל!), שכן הוראת הציווי נכחדה, אולי למעט "כנסו כנסו" ברשתות החברתיות.

"מלאו אסמינו בר ויקבינו יין. בתינו הומים, הומים מתינוקות ובהמתנו פורה - מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין, ואין עדיין?" שרו־שאלו חברי להקת הגבעטרון למילותיו של פנחס לנדר ולחנו הקצבי של דוד זהבי, שכאילו דוחק במאזין להניח יד על שכם חברו ולצאת במחול, רצוי כשהוא לבוש בחולצה רוסית שצווארונה רקום.

אלה היו ימים שבהם קידש עם ישראל את אדמתו, התאחד עם אהבת נעוריו, היה נחוש להפוך את הדת היהודית לציונות מעשית, חלוצית. ומי עמדו בחוד החנית? כמובן, בני ההתיישבות העובדת - הקיבוצים והמושבים.

קו ישיר מתוח אצלי לא רק בין ט"ו בשבט לשבועות, אלא גם בין חג שבועות הראשון שזכור לי, בקיבוץ גבולות, לזה שנציין השתא. אח שלי, בן גרעין "היד"ר" (ראשי תיבות של "הי דרומה") מתנועת השומר הצעיר (קן נווה שאנן), הזמין אותנו להתארח בקיבוץ, ובמקום כלשהו באלבום משפחתי ובצילום דהוי, רואים אותי, בקושי בן 4 וחצי, יושב על כנף טרקטור. מהחגיגה אני זוכר בעיקר מכלי נירוסטה עם שוקו קר, וקומביין שהמטיר פופקורן על ראשי החוגגים (עת אני בכובע טמבל יושב על ערימת חציר ומתפעל מהעובדה שבתהלוכה המתקיימת לנגד עיניי מסיעים בעגלה אחת עגלים בני כמה שבועות - ובעגלה השנייה ילדים רכים בני כמה חודשים). אכן, בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה(!), למי שתהה איך שני אלה יכולים לדור - או לפחות לנסוע בעגלה רתומה לטרקטור - בכפיפה אחת.

לא ידעתי זאת אז, אבל שמחת בני הגרעין (שרובם עזבו את הקיבוץ עוד באותה השנה) לא הייתה שלמה: שניים מחבריהם, אלכס ליפשיץ וצביקה הלפמן, נפלו במלחמה שתמה רק כחצי שנה לפני כן. אגב קציר חיטים, באותה שנה ממש כתבה דורית צמרת, בת קיבוץ בית השיטה שאיבד 11 מבניו באותה המלחמה, את "החיטה צומחת שוב", שיר שכחלוף ארבע שנים הולחן על ידי חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן - והיה לאחד מהמנוני יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל.

כאז כן עתה: כי מי יכול לשיר מכל הלב על אסמים מלאי בר ובתים הומים מתינוקות, כאשר אסמינו שרופים ותינוקות נטבחו ביישובי הדרום? כמו חג הפורים המאופק, חג הפסח ללא התרוממות רוח וחג העצמאות שאותו "ציינו" אבל בקושי חגגנו, גם הפעם יסב איתנו היגון אל שולחן החג, העמוס בקישים, פשטידות ועוגות גבינה.

ולמרות זאת, צדקה דורית צמרת: החיטה אכן צומחת שוב, וההדר שהרקיב על הקרקע בהיעדר מספיק ידיים קוטפות עוד יפרח שוב (אם לשוב לרפרנס של נעמי שמר, אי־שם לקראת פורים תשפ"ה, ככתוב: "באדר עלה ניחוח מן הפרדסים"), ופרי הגפן ייבצר על אשכולותיו (באזורים החמים כבר החל הבציר, בעיקר של הזנים הלבנים), כך שיקבינו שוב יימלאו ביין, וילדים ייוולדו בבתים שבהם שבו ההורים, לרוב האבות, משירות המילואים, ואפשר שכל הכאב הזה, שנוכח כל כך בכל פינה, עוד יהפוך לזיכרון. אומנם עצוב - אך זיכרון בלבד ולא הוויה של שכול מתמשך.

ולא נאמר מילה על מי שביקשה "לסגור חשבון" עם קיבוץ בארי, על יועציה שביקשו למנוע מחבריו פרנסה, על אותו תת־אדם שתבע "לערוף ראשים" במקום שבו נערפו ראשים - ולא כמטאפורה. רק נאחל לה, להתיישבות העובדת, בחג המזוהה עמה יותר מכל, שעוד תשוב לימי הזוהר שלה, שעוד תשמש לנו מצפן ומצפון.