מנהל בחברת תקליטים מבקש לפגוש זמרת חדשה ומבטיחה. הוא אפילו טס אליה במיוחד, לממפיס טנסי, והם קובעים פגישה במלון שבו הוא מתאכסן. אלא שיש רק בעיה קטנה אחת. הוא לבן, היא שחורה. ועל פי חוקי הגזע של מדינת טנסי, אסור לשחורים להתאכסן במלון. ובטח שלא להיראות בלובי שלו. הפתרון הוא שהזמרת נאלצת לחמוק למעלית המשא, ולעלות איתה בשו־שו לקומה שבה מתאכסן המנהל הלבן. וכל זה מתרחש לקראת סוף שנות ה־60. בעוד רגע אמריקה תשלח אסטרונאוטים לחלל, ההיפים כבר מפגינים נגד המלחמה בווייטנאם, מבלים בפסטיבלי מוזיקה ומפריחים ססמאות על שלום ואהבה. והזמרת המוכשרת נאלצת להתחבא במעלית שירות.
הסיפור הבלתי נתפס הזה מופיע בסדרת דוקו חדשה ("STAX") של HBO על סטאקס - חברת תקליטים שנוצרה בממפיס בסוף שנות ה־50, פעלה עד אמצע שנות ה־70 והפכה מעסק משפחתי קטן למקפצה אדירה עבור המוזיקה השחורה, בדרך להשגת הלגיטימציה וההצלחה הגדולה שלה. כולל גילוי של אומנים גדולים כמו אוטיס רדינג ואייזיק הייז. הסדרה החדשה, והמצוינת, מתארת את ההיסטוריה של חברת התקליטים, אבל במקביל משרטטת גם את מצבם של השחורים בארצות הברית באותן שנים. ומה שמדהים הוא שסיפור הזמרת במעלית המשא הוא רק אחד מני רבים. כך, למשל, בתוך האולפנים של סטאקס הייתה עבודה משותפת של מוזיקאים שחורים ולבנים. לאורך שנים. למעשה, מייסד החברה, ג'ים סטיוארט, היה לבן שהגיע בכלל מעולמות של מוזיקת קאנטרי. אבל בניגוד להרמוניה המוזיקלית, ברגע שבו השחורים יצאו מהאולפן לכביש הראשי, הם היו נתונים לחסדי שוטרים שנהגו להגיע לשם במיוחד ולהציק להם, בגלל החוק שאסר על שחורים לפסוע על מדרכות של לבנים.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בסדרה הוא זה שחוזר לפסטיבל ענקי של אומני הלייבל, בתחילת שנות ה־70, שהתקיים באצטדיון המרכזי בלוס אנג'לס, כסוג של הפגנת כוח. כמאה אלף צופים, כולם שחורים, מילאו לחלוטין את המקום וצפו ברצף אדיר של הופעות. המצלמות, שתיעדו את תגובות הקהל, מספרות הכל. הן עוברות על פני אנשים שרובם המוחלט מעולם לא זכה לפקוד פסטיבל מוזיקה, ובטח שלא העלה על דעתו שיזכה לראות פסטיבל על טהרת המוזיקה השחורה. וכולם נרגשים וגאים, ממש כלא מאמינים. יש שם תמונות בלתי נתפסות.
עוד אפיזודה מטלטלת בסדרה היא זו שבה מי שהפך למנהל של סטאקס, אל בל השחור, מקבל הצעה מתאגיד המוזיקה הענקי CBS להפוך לסמנכ"ל בתאגיד, כולל כל זכויות היתר של מטוסים פרטיים וגו'. ובתמורה, עליו להפוך לסוג של “שגריר" שחור, שיפנה בשם החברה לאומנים אפרו־אמריקאים וינסה להחתים אותם, ותוך כדי כך יפיג את חששותיהם וחשדם היות שהוא “בראד'ר". או, כהגדרתו, “עבד מודרני". בל סירב להצעה ו־CBS, שרכשה קודם לכן את כל זכויות ההפצה של סטאקס, פשוט ייבשה במכוון את תוצרי החברה והפסיקה להפיץ אותם לחנויות. עד שסטאקס קרסה.
לכל אורך הצפייה לא יכולתי שלא לתהות כיצד אנשי רוח ותרבות, או סתם אזרחים בעלי מוסר בארצות הברית - שכבר אז ראתה בעצמה “מנהיגת העולם החופשי", קיבלו את המציאות המעוותת הזאת לאורך כל כך הרבה שנים. ההפרדה הגזעית בארצות הברית כובסה במשפט “נפרד אבל שווה", שעל פיו כל עוד השחורים זוכים לאותם שירותים כמו הלבנים, לא מדובר באפליה. אבל זה היה סוג של בלוף ברור לכולם, שקל לבלוע בייחוד אם אתה מתגורר בחלק ליברלי של ארצות הברית ולא באחת ממדינות הדרום. חשבתי גם על ג'סי אוונס, האצן השחור שניצח באולימפיאדת ברלין 1936, למול עיניו הכלות של אדולף היטלר. תמיד מציגים אותו כסמל של ניצחון החופש על הגזענות. אבל רק שלושה עשורים מאוחר יותר, ביולי 1964, עבר בארצם של החופשיים החוק שאסר את ההפרדה על רקע גזעי במרחב הציבורי. למשל.
ואז, לא יכולתי שלא לחשוב על הנכדים של אותם אמריקאים, שחלק מהם ניצב כרגע בקמפוסים היוקרתיים ביותר במדינה וזועק “אפרטהייד!" בהקשר של מדינת ישראל.
על הסכין
- אסור לקבל את הכפייה הצינית של המפלגות החרדיות, שמביאה למשל לחסימת צירי תנועה מרכזיים כדי למנוע עבודות בשבת. כל זה עוד קורה בזמן שחיילי מילואים מתחילים לקבל את צו 8 השלישי(!) שלהם מאז 7 באוקטובר, בגלל מחסור בלוחמים, בעוד הפוליטיקאים החרדים לא מבטאים שום רצון לשינוי בעניין הגיוס.
- אני מבין בהחלט את הצורך של הערוצים המסחריים להעלות תוכניות ריאליטי כדי להתפרנס. וגם את הצורך שלנו כצופים לראות תכנים אסקפיסטיים, כדי לחמוק לרגע מהיומיום הקשה. אבל להעלות את “רוקדים עם כוכבים" או את “האח הגדול", בזמן שחיילים נהרגים מדי יום וחטופים נמקים בעזה, זה כבר חוסר רגישות שקשה לקבל.
- ואפרופו ריאליטי. אחת המתמודדות המפתיעות ב"רוקדים עם כוכבים" היא נטע ברזילי, שרזתה באופן דרמטי למדי. זאת בדומה לזמרות אחרות, שכשפרצו לתודעה היו עגלגלות יותר מהמודל המקובל, כמו נינט, מארינה מקסימיליאן ואפילו נועה קירל, ולכן דיברו עליהן כעל דוגמה שפויה ומשמחת עבור נערות צעירות. זכותן של כולן לרזות, כמובן, ועדיין - מבאס שהמוסכמות מנצחות.