בהנחה שאתם קוראים את המוסף הזה ביום שישי, שהרי לא ייתכן שתוכלו לפתוח את סוף השבוע בלי לעיין בהגיג השבועי שלי, הרי שמחרתיים יהיה יום ראשון הראשון שלאחר חגי האביב. חגי האביב, בניגוד לחגי הסתיו, מעניקים מעט מרווח נשימה ביניהם, בהיותם פרושים על פני כשלושה חודשים, מערב פורים ועד לצאת חג השבועות.
משלוחי מנות וילדים בתחפושות מפנים את מקומם לניקיונות ובישולים לקראת הפסח, שאחרי השבוע שלו אנחנו עוטים ארשת רצינית ומתכנסים בעצמנו לקראת ימי הזיכרון, משתחררים ביום העצמאות, ממהרים לרשום את עצמנו כמי שיביאו כוסות חד־פעמיות לקומזיץ ל"ג בעומר של הילדים (המאחרים ימצאו את עצמם מתקינים סלט פסטה, בעודם מהרהרים נוגות בחשיבותם של אמצעי מניעה) ולאחריו הופכים לפתע מומחים לפשטידות, קישים, סלטים וגבינות, שהולידה המניפולציה השיווקית המוצלחת ביותר בתולדות היהדות, זאת שהפכה את חג מתן תורה לחג מוצרי החלב.
אני נזכר בפעם הקודמת שבה כתבתי טור של "אחרי החגים" - וידי רועדת על המקלדת: זה היה הטור שאמור היה להתפרסם ביום שישי 13.10 (למי שמאמין בצירופים נומרולוגיים מעוררי אימה, גם אם מדובר במסורות עכו"ם) כלומר - יום שישי הראשון שאחרי שמחת תורה. במה עסק אותו הטור? בזה שאף שאני "בצד של הקפלניסטים" (אם כי בחלק שקרוב לאבן גבירול יותר מאשר לאיילון) אני מצטער מעומק הלב על הפיכת מחלוקת חברתית־פוליטית למעין מלחמת דת. אם רוצים רפרנס, הרי שהטור ההוא נכתב, בגלל אילוצי הדפוס בחודש החגים, בשבוע שלאחר יום הכיפורים, זה שבו סערנו על הקמת או החרבת המחיצה המאולתרת (תלוי אם אתם מימינה או משמאלה) בכיכר דיזנגוף, שלאחריה הודיעה עיריית תל אביב כי לא תאפשר הקפות של שמחת תורה.
בטור ההוא תיארתי איך התארחתי, כבכל שנה, בסוכה של שכניי המסורתיים ואיך ערכנו קידוש כאשר הבנים במשפחתי (כלומר בני וחתני) חובשים כיפה, בלי לראות בכך אפילו שמץ של "הדתה". כמובן שהטור ההוא נגנז ונכתב במקומו טור דחוף בענייני השעה, אותה שעה איומה ונוראית שהתרגשה עלינו ללא שום הקדמה.
באותם ימים - ואפילו בחודשים שלאחריהם - היינו בטוחים שלמדנו משהו מהאירועים, שאנחנו עם קצת יותר מלוכד, שגם אנחנו, כמדינה, הננו כמחלקת חי"ר בצבא, כזאת שיש בה חיילים בני כפר ובני עיר, חובשי כיפות לצד חילונים, צאצאי עולים ותיקים לצד עולים חדשים. מה נשאר מהחיבור ההוא שנכפה עלינו? שאלה טובה. הסקפטיים שביניכם ענו מיד: "כלום". הלוואי שיכולתי להוכיח להם את ההפך, אבל המקסימום שאני יכול לעשות הוא לשער.
נתחיל במקום הכי רחוק מאידיאולוגיה, אצטדיון הכדורגל. אין אוהד שלא יודע שהשמחה הכי גדולה היא השמחה לאיד, שום ניצחון בדרבי לא יהיה שלם ללא להיט הסבנטיז הידוע, שהוקדש במקור בכלל לאויב הסובייטי: "הוא הא מה קרה? צסק"א אכלה אותה". ובהטיה: מכבי, הפועל או בית"ר. אלא שמשהו, לפחות אצלי, השתנה.
אם עד לא מזמן הרשיתי לעצמי לשוב להיות ילד ולהקניט בכל הזדמנות את אוהדי מכבי חיפה (לעולם אשאר מהחלק האדום של העיר, הגם שאיני גר בה כבר קרוב ל־35 שנה), הרי שכאשר אני רואה תמונת חייל שנפל בצעיף ירוק, משהו בי נעצר. אני בטוח שכך מרגישים רבים מאוהדי שאר הקבוצות. אוהד הפועל תל אביב, למשל, שרואה צעיף צהוב שתלוי מעל מיטתו של חייל פצוע, לא יכול שלא להתפלל להחלמתו - וגם ההפך כמובן: הן לצערנו כבר ראינו קברי חללים שמעוטרים, מתוך כבוד, גם בצעיפי הקבוצות היריבות.
ומהכדורגל (כולנו סגורים על כך שהיורו מתחיל היום, נכון?) לעולם שמחוץ למגרש: גם כתל־אביבי חילוני שמעולם לא הצביע ימינה מיש עתיד, אין לי אלא להתפעל נוכח ההתנדבות, ההתגייסות ומסירות הנפש בין חובשי הכיפות הסרוגות. אני מאמין, למעשה בטוח, שכך מרגיש גם כל מתנחל שצופה מבעד לעין דומעת בהלוויה של חייל מתל אביב, או של בן קיבוץ. למה? כי בחלקה הצבאית אין מפלגות.
למה החיבור־חיבור הזה לא הפך לחזות הכל? בשתי מילים: הרשתות החברתיות. בעוד העם (בהכללה אומנם, אבל לא מוטעית) הניח בצד לפחות חלק מהמחלוקות, בטוויטר רק גבהו הלהבות. הבעיה עם הקיצונים היא שהם משחיתים את מידותיהם של העומדים לידם, שלפתע מוצאים את עצמם מחויבים לנקוט עמדה בקרב המילים שפרץ בין ה"מתנחבל" ל"שמאלני הבוגד". אף שקרה לי כבר שנסחפתי, אני מנסה לכפות על עצמי לספור עד עשר, לנשום, למחוק את התגובה שכתבתי ולנסח במקומה אחת מתונה יותר - ולפעמים, כאשר רף הגועל קרוב להעביר אותי על דעתי, פשוט להתעלם.
שמאלני, ימני, אשכנזי, מזרחי, חילוני, חרדי, היפסטר או מתנחל, כמדומני אף אחד מהסעיפים הללו לא נבדק על ידי המרצחים מעזה, הם באו פשוט, אתם יודעים, להרוג יהודים.