הצלת גוזל עורבני
יום אחד מאלו הימים מוצאת אשת נעוריי גוזל מוטל על המדרכה מול ביתנו. לא היה קשה לזהות מי הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול: עורבני, הציפור היפה הזאת, שהיא בהירה ותכלת עזה בכנף שלה. כן, יש תכול לבן בעיצובה. ציפור די יהודייה בצבעים שלה, ולא עוד, אלא יש לה כיפה שחורה על הראש. לכן, ואף שלדעתי צבעי התכול מאפיינים ומייחדים אותה יותר, שמה בישראל הוא "עורבני שחור כיפה".
"סינוואר מחכך ידיים בהנאה": כך חמאס עושה לנו בית ספר במשא ומתן לעסקה
אין מוסר בכליות: החיוך של נתניהו ייזכר לדיראון עולם | בן כספית
הוא היה גוזל די גדול, כי גם העורבני הבוגר הוא ציפור די גדולה. הוא לא יכול היה לעופף, רחמינו נכמרו, ורותי לקחה אותו ושמה בקופסת נעליים, גם טפטפה טיפות מים אל פיו, והוא שתה ברצון. היא אבחנה בדאגה: יש לו רגל שבורה.
אמר רבי מאיר: אדם עושה מצווה אחת, נותנים לו מלאך אחד, שתי מצוות, נותנים לו שני מלאכים, הרבה מצוות, נותנים לו מלאכים הרבה. גם בנו עלה רצון לשים לעצמנו בצד כמה מלאכים, ולהציל נפש.
יש כל כך הרבה נפשות להציל, הלב נקרע 24 שעות ביממה, אבל למרבה הזוועה, את הילדים הרכים של משפחת ביבס אנחנו לא יכולים לעזור להציל מציפורני הרשע הנורא.
מה עושים כדי להציל את הציפור? שמענו שבמושב אלישמע יש מי שמטפל במקרים כאלה, בהתנדבות. זהו מקום ששמו "למען חיות הבר". התקשרנו. ענתה צעירה נמרצת דיבור. הסברנו.
"אה, פִּרחוֹן", היא ענתה. זו פעם ראשונה ששמעתי את המילה פרחון, והיא הוסיפה לשאול: "למה אתם חושבים שהוא שבר את הרגל?".
ניסינו להסביר את הדיאגנוזה הווטרינרית שלנו, ובסוף סוכם "תבואו לפה".
נהגנו לשם. ריח סמיך בישר לנו שהגענו למקום הנכון. בחצר הכניסה היה צב ממש ענק שהגיע כנראה מהגלפגוס כדי לקבל עזרה ראשונה באלישמע. הוא אכל עלה חסה, אדיש אלינו. חלפנו על פניו ונכנסנו ופגשנו את מי שדיברה איתנו קודם בטלפון. "רק רגע", היא אמרה לנו, כי היא הייתה עסוקה בדברי ליבובים עם קיפוד. "בוא, מותק", היא אמרה לו, "אל תדאג, לא יכאב לך, לא תרגיש, הנה זה עבר", והיא סיימה לתת לו זריקה, ולקחה אותו בידיה, על קוציו והכל, העבירה אותו לחדר סמוך.
"טוב, מה הבאתם?", היא חזרה אלינו, הביטה בגוזל. "בוא הנה, חמוד", נטף קולה צוף ואהבה, והיא הביטה בו, נטלה אותו, "או, חמודי, אני רואה שהרגל שלך לא שבורה, הנה אני כבר מביאה לך אוכל", כל אחד היה מבריא רק מטון דיבור מלא דברי אהבה וחן כאלה.
"הרגל שלו לא שבורה?", שאלנו, מובכים מעט מהקביעה המוגזמת שלנו. "לא שבורה, הרגליים בריאות, והוא תופס אותי נהדר, הנה תראו", והיא מציגה בפנינו את הגוזל עומד על האצבע שלה ולופת אותה בבריאות מלאה.
כל הזמן הזה היא מאכילה אותו במזון בריאות. שמה מאי, האפרוח והיא בזוגיות נאה, היא פורשת בפנינו את כנפיו היפהפיות עם התכול. כנפיים שכל מלאך היה רוצה, והיא מסבירה לנו ככה: "תחזירו אותו למקום שממנו לקחתם אותו, אמא ואבא שלו ימצאו אותו ויטפלו בו. אל תדאגו מחתולים, כי העורבנים האלה יודעים להיות תוקפניים ולגרש כל חתול. יש כל הזמן סכנות לפרחונים, ורק שלושה מכל עשרה שורדים. זה הטבע. אתם יודעים מה? כדי שיהיה בטוח יותר, הניחו אותו בתוך קופסת קרטון עמוקה יותר ובמקום גבוה".
לקחנו את הגוזל, סליחה, את הפרחון, איתנו בחזרה. שמנו אותו בגינת ביתנו במקום גבוה, לפי ההוראות, ואכן התחלנו לראות עורבני או עורבנית משוטטים להם בשמיים. נוחתים על שיחי הגינה, עומדים על גג הרעפים שלנו, הופ, מצאו אותו, וקפצו לתוך הקופסה לטפל בגוזל.
יומיים עברו, ופתאום פגשנו אותו על שיח ורדים שאליו הוא כנראה נפל כשיצא מן הקופסה. אחר כך הוא הגיע אל האדמה. הנחנו לו. הוא לא הצליח עדיין לעוף, אבל קיפץ ממקום למקום.
עוד יום עבר והתחלנו לדאוג, כי הוא היה כבר בשולי הגינה, רחוק מן המקום שאליו נפל, ועדיין לא יכול היה לעוף. אולי חתול בכל זאת יטרוף אותו? הרי ההורים שלו, מסורים ככל שיהיו, לא נמצאים כל רגע לידו.
החלטנו להחזיר אותו לקופסה לתקופת התאוששות נוספת. ההורים שבו לבקר אותו, עוד יום ועוד יום עברו, ואז כשהסתכלנו שוב בקופסה הוא שכב שם, מת.
אולי לא עשינו טוב שהחזרנו אותו? כך ייסר המצפון ועלו רגשי האשמה. איפה מאי עכשיו? אצלה הוא היה שורד. או אולי הסטטיסטיקה של שלושה עורבנים אשר שורדים מכל עשרה הייתה הסיבה לפטירתו. לא הצלחנו להציל אל טוראי ראיין, סליחה את פרחון העורבנים הזה.
פינת השלולית
מכתב כזה הגיע לפינת השלולית שלנו מקוראה: הנסיכה ישבה בשולי השלולית כאשר הצפרדע הגיע, נוהג באוטובוס. מבט אחד בעיניו החומות והטובות והיא כבר הייתה מאוהבת. בנשיקה אחת הפכה אותו לנסיך שלה, ולמרות התנגדות המלך והמלכה, הם ערכו חתונה והקימו משפחה לתפארת עם שלושה נסיכים ועוד נסיכה יפהפייה.
הם בנו בית אוהב וחם עם המון כבוד ושמחה, הם אהבו לטייל ביחד בעולם והקיפו אותו ביחד ובהרמוניה במשך כל השנים. הצפרדע היה נסיך נפלא וטוב לב, שכל הסובבים אהבו וכיבדו אותו, אפילו המלך והמלכה שבתחילה כל כך לא רצו אותו בחצר המלכות.
השנים חלפו, והם אפילו לא זכרו שפעם הנסיך היה צפרדע. בלי להרגיש הם חגגו 52 שנות נישואים בשמחה ובאושר גדול. לפני שנתיים וחצי חלה הנסיך ובחטף הלך לעולמו. הנסיכה הייתה עצובה מאוד מאוד מאוד.
היא שרפה את גופתו של הנסיך/הצפרדע ופיזרה את האפר בים הגדול. והיום, כשהיא רוצה לדבר עם הנסיך האהוב, שממנו היא מתקשה להיפרד, היא נוסעת לים, יושבת על החוף, מסתכלת על המים הכחולים ולפעמים על הגלים הסוערים וחושבת אולי הוא שוב יופיע כמו פעם, הצפרדע המתוק שלה.
היא כותבת לו שירי אהבה, או מספרת לו על הנכדים הנסיכיים שמטיילים בעולם הגדול ומטפסים על הרים ומצוקים, או סתם יושבת ובוהה במים הכחולים שאליהם חזר הנסיך שלה בסוף הדרך המשותפת שלהם. יום אחד גם תצטרף אליו בתוך המים הקרירים ואז הם שוב יתאחדו ביחד, שוחים עם הדגים. (כתבה: פרומה משיח).