1. במהלך חג השבועות, כשהצפון בער ו־200 טילים שוגרו מלבנון אל קו הכנרת וצפונה, תהיתי ביני לבין עצמי עם מי מתייעץ נתניהו באופן כן ואינטימי בשעות הללו.

כך נתניהו יהיה המרוויח הגדול מהבחירות בפרלמנט האירופי

עם שר הביטחון הוא כמעט ואינו מדבר ואין ביניהם אמון; גנץ ואיזנקוט עזבו את הממשלה ואת קבינט המלחמה; הרמטכ״ל וראש השב״כ מכונים בסביבת נתניהו "סוכנים אמריקאים"; דרעי אינו עובד בחג ובשבת; ראש המוסד - שיש לו מה לומר בענייני לבנון, להבדיל מעזה - ממלכתי מדי; המזכיר הצבאי החדש בעל גישות התקפיות מדי; והשר רון דרמר בקיא במאמץ של עמוס הוכשטיין האמריקאי להשיג הסדר. לנתניהו נותרו באמת, ברמת אמון גבוהה וקרובה, רק צחי הנגבי וצחי ברוורמן. זה לא מספיק טוב לביטחון המדינה.

עזיבתם של גנץ ואיזנקוט את הממשלה הייתה צעד שכפה עליהם נתניהו בעצמו, בכך שלא עמד בהסכם איתם. הוא מידר אותם, אנשיו עלבו בהם והאשימו אותם בבגידה, ולמעשה הם לא השיגו פרומיל השפעה מזו של בן גביר. עם כל רצונם הטוב, הדרך הקלוקלת של ניהול המלחמה החלה להירשם על שמם, וכל מה שהם ביקשו זה לעזור לנתניהו ולמדינה ולחזור הביתה בשלום. קרה להם מה שקרה לגנץ ולאשכנזי בסיבוב הקודם ומה שקרה למפקדם שאול מופז, שנכנס לסייע לנתניהו ולמדינה עם 29 מנדטים ויצא מוכה וחבול לקול מצהלותיהם של אנשי נתניהו.

גנץ ואיזנקוט (צילום: פלאש 90)
גנץ ואיזנקוט (צילום: פלאש 90)

בינתיים מתארגנת המפה הפוליטית, וכולם דנים עם כולם. נראה כי שילוב הידיים בין ליברמן, סער ובנט הוא מעשה ראוי, יחד עם ההבנה (שעשויה להשתנות) שבנט יהיה בראש. מספרים לי גם שיוסי כהן מדבר על האפשרות להיות כנף ימין של גנץ. טוב ויפה, אבל בינתיים כאן יש מלחמה ולא בחירות. ואם יגיעו בחירות, יהיה נושא אחד להתמקד בו - אחוזי ההצבעה.

2. מבצע ארנון ההרואי, שעוד יילמד ועוד ידובר בו, הביא לגילויי אחדות ושמחה שלא נראו כאן שנים. ובצדק. אנחנו זקוקים לזה מאוד, וזה מזכיר לנו איך אנחנו אוהבים להיות, להרגיש ולהיראות. כמו פעם.

אבל בוסט הגאווה הזה משול בעיניי להחדרת צינור חמצן לשעה קלה אל תוך אולם אטום שבו שוהים אזרחיה של מדינה שלמה. אחרי שעה־שעתיים נגמרה ה"הפסקה", ושבנו כולנו לסרט הבלהות שבו אנו נתונים מאז בוקר 7 באוקטובר. ההבדל הוא שלסרט בלהות יש מועד סיום ידוע, וכאן אצלנו איש אינו יודע דבר, כולל חברי הקבינט המורחב. מי שאולי כן יודע לאן אנחנו נוסעים ומה מצפה לנו אחרי הסיבוב הוא נתניהו, אבל הוא לא מגלה זאת אפילו לשרים הבכירים ולראשי מערכת הביטחון. כשנגיע לסיבוב, הם יידעו.

בבוקר שחרור החטופים דמעתי. עין אחת מאושר, השנייה מצער. על הגיבור שנפל בקרב, על החטופים שנותרו מאחור ועל בני המשפחות שנותרו תלויים בין תקווה לייאוש - וגם עלינו, שעוד מעט תיגמר לנו ההפסקה הנעימה, המאחדת והטובה, ונשוב באחת אל הפוליטיקה תחת אש, אל הוויכוח על כן עסקה או לא עסקה, ואל חמש זירות הלחימה שיאתגרו את צה"ל ואותנו בשנתיים הקרובות. שיעמוד לנו הכוח. גם לנצח בתבונה וגם להשתקם, להתחדש, להתרפא ולהתאחד.

אין לנו ברירה. יש לנו 120 חטופים שם בעזה שצריכים לחזור הביתה, ויש לנו 120 ח"כים בירושלים שאת רובם נצטרך אנחנו לשגר הביתה.

נועה ארגמני עם אביה (צילום: זיו קורן)
נועה ארגמני עם אביה (צילום: זיו קורן)

3. המבצע הנועז והמוצלח חיזק במידת מה את האמון המרוסק בין צה"ל לבין החברה הישראלית. משבר האמון הזה ברובו נצור ונעול עד לתום המלחמה. הציבור "רותח" על צה"ל, שכשל כישלון עמוק וחריף במודיעין ובמענה המבצעי, והביא לכך שישראל הפכה באחת למדינה שכולה, מדממת ואחוזת טראומה שלא ידעה מעודה.

אבל בניגוד לפוליטיקאים שפועלים בשליחות הראש או בשליחות בורא עולם, ובניגוד לנציגיהם בכלי התקשורת הימניים שמנהלים קמפיין ממושך ומכוער נגד הרמטכ"ל וצה"ל, הציבור ברובו מבקש לתת לצה"ל לנצח, ורק אחר כך לבוא איתו חשבון. וגם עם הדרג המדיני שמעליו.

מבצע ארנון הציב למעשה לבנה ראשונה בחומת האמון המתחדשת בין צה"ל ללקוחותיו, שהם גם בעליו. וזה חשוב. אבל לא זו אף זו: המבצע החזיר את הסומק ללחיים החיוורות של הפיקוד הבכיר בצה"ל ובשב"כ ואת תחושת המסוגלות של מפקדי דרגי הביניים, שהחלו לחוש שאינם מצליחים לספק את הסחורה לעם ישראל. בעניין הזה צה"ל צריך לעשות עבודה טובה יותר של חינוך, הסברה, איגום ההישגים והצגתם ללוחמים, ועוד.

אספר לכם בהקשר זה על מפקד פיקוד הדרום האלוף ירון פינקלמן, שבוקר השבת ההיא תפס אותו חדש יחסית בתפקיד, אך הוא מיהר לקבל אחריות והתחיל להפעיל את מכונת המלחמה. אולי לא תאמינו לי, אבל אני יודע להעיד בפניכם שזה שמונה חודשים פינקלמן לא יצא הביתה למשפחה אפילו פעם אחת. מאז אוקטובר הוא עזב את שטח המלחמה בדרום רק פעמיים לצורך ישיבות קבינט כדי לשכנע בחשיבות התמרון. סוג של "עבודות שירות" שגזר על עצמו בעצמו.

פינקלמן, לוחם ומפקד מוערך וצנוע, היה עסוק בשבועות האחרונים ביחד עם השב"כ בתכנון מבצע החילוץ, בליבה ובמעטפת האדירה, ולא ויתר על עוד אימון ועוד מודל. אין עוד "יהיה בסדר". אבל כמו כל ראשי הביטחון וחלק מהמדינאים, גם הוא ודאי יודע שני דברים: לא את כל החטופים ניתן יהיה להציל במבצעי ג'יימס בונד, ותידרש גם עסקה וגם שילוב של רגל מדינית חכמה ורלוונטית כדי שאפשר יהיה לסכם ניצחון בעזה. גם אם ייקח זמן, וגם אם לא יהיה "מוחלט".

ובסוף, גם פינקלמן עצמו, גם מפקדו הרמטכ"ל הרצי הלוי וגם ראש השב"כ יצדיעו לדגל, יממשו את אחריותם למחדל הנורא לאחר שאיזנו ותיקנו ככל שניתן, וילכו הביתה. מפקד אוגדת עזה היה הראשון בדרג הלוחם אחרי ראש אמ"ן – והשורה תהיה ארוכה, כואבת והכרחית.

ירון פינקלמן (צילום: דובר צהל)
ירון פינקלמן (צילום: דובר צהל)

4. ממשלת ישראל ממשיכה להיות פושעת וחסרת אחריות גם בחזית הקריטית של ההסברה, באופן שמחבל במדינה, במעמדה, באזרחיה ובאתגרים שבפניהם היא ניצבת.

אין לנו משרד הסברה ראוי, מקצועי ורלוונטי למציאות. ראש מערך ההסברה הלאומי מושיק אביב התפטר ולא מונה לו מחליף, שרי הממשלה מתחרים ביניהם בשאלה מי יעניש יותר את הרשות הפלסטינית, את ספרד ואירלנד ואת האו"ם וארה"ב. בחזית נותרו דובר צה"ל ויחידתו, שמנהלים מאמץ מדינתי עם יכולות וכלים וכוח אדם צבאי.

וישנו משרד החוץ, שהוא בתכליתו משרד הסברה בממשלים, בפרלמנטים, במכוני מחקר ואוניברסיטאות, בקהילות היהודיות ובתקשורת הבינלאומית. אבל המשרד הזה, שבו משרתים נשים ואנשים מסורים ואחראיים, הפך לקפוץ ישבן, למהלך על בהונות מחשש פוליטי, ובעיקר אין לו מה להסביר.

השבוע, כששאלו אותי בטלוויזיה "איפה ההסברה?", השבתי "איפה המדיניות?". רוצה לומר, תן לי מדיניות ואתן לך הסברה. אבל היעדרן והפקרתן של השתיים, המדיניות וההסברה, הינן חטא על פשע שייקח אותנו גם אל "המלחמה שלאחר המלחמה", שהיא קשה לא פחות, אל הגיהינום המדיני והמשפטי בעולם. וכל זאת תחת אחריותו של מי שנחשב פעם למר הסברה ושהפך לקמפיינר פוליטי בלבד.

5. בקבינט המלחמה אין אף אישה שיודעת לחשוב ולפעול אחרת, וזה רע וניכר. כעת הקימו ועדה לבחינת תקציב הביטחון, ושוב כולם גברים, כאילו שאין בקרבנו אף אישה שמבינה בכלכלה או בביטחון או בשניהם. יש ויש ואפילו יותר מאחת. וזו בושה גדולה ואות קלון לנו.

6. חג השבועות השנה היה אחר. הטנא היה חסר, גם האסמים לא היו מלאים. זה חג מאוד קיבוצי, והוא צוין כש־60 קיבוצים בדרום ובצפון מפונים והחברים והילדים גולים ברחבי הארץ, הרחק מהשדות, המטעים, הרפתות ושטחי המרעה.

בלהבות חביבה הבאנו ביכורים בשם ענפים בקיבוצים המפונים. כל גן ציין קיבוץ אחר. התבוננתי בגאווה בשלושת נכדיי שעלו על הבמה, בהנפת התינוקות החדשים, בתנובת המשק החקלאי ובהמשכיות תחת משבר קשה ונמלאתי תקווה. אנחנו נתגבר וננצח. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

[email protected]