כמי שרואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", אני אדם אופטימי מטבעי. אופטימי ומלא אמונה. שיתפתי כאן לא מכבר שבכל פעם ששריר האופטימיות שלי נחלש מעט, אני חוזר אחורה בדמיון אל אבותיי, ואל אבות אבותיי, ומתמלא עידוד. אני נזכר איפה היו אמא ואבא שלי ז"ל לפני 80 שנה, ואיפה נמצאים הנינים שלהם היום.
אני מדמיין את סבא שלי ואת הסבא של הסבא שלי, ויודע שאם הייתה ניתנת להם האפשרות לפתוח צוהר קטן במציאות שבה חיו, כדי להציץ דרכו על מדינת ישראל של היום, והם היו נשאלים היכן היו מעדיפים לחיות - בגרמניה, בסלובקיה בפולין או כאן, איתנו, למרות הצרות, למרות המלחמות, למרות כל המריבות הפנימיות - התשובה שלהם הייתה פשוטה. ואחרי שאמרנו את כל זה, גם לאופטימיים כמוני הימים האלה הם ימים קשים ומאתגרים.
לצה"ל אין תשובה לכטב"מים של חיזבאללה: "אולי התעוררנו מאוחר מדי"
38 שנים אחרי: סערת רצח הנער מסרבת להגיע לסיום | כל הפרטים
אחרי חודשים ארוכים של מלחמת אח באח, נראה היה לרגע שטבח 7 באוקטובר - ובעקבותיו הצורך להתגייס יחד כדי להדוף את האויב ולהחזיר את הביטחון - חיבר אותנו שוב מחדש. זה קרה ברמת השטח. בנגמ"ש. בטנק. בשטחי הכינוס. בחמ"לי המתנדבים. במקום שבו נפגשים ישראלים מן המניין זה בזה. אלא שנוכח ה"ביחד" החדש־ישן הזה, של עמך ישראל, שריגש אותנו כל כך, הפכה אפסות ההנהגה שלנו בולטת הרבה יותר.
מי שמתחכך בחיילי הסדיר שנלחמים בחזיתות השונות, באנשי המילואים שסופרים חודשים ארוכים בלי המשפחה, בבעלי עסקים שהמלחמה מרסקת אותם, בהמוני המפונים שלא מצליחים להשקיף קדימה אל היום שבו ישובו לביתם, במאות המשפחות השכולות החדשות שחייהן נשברו, ובמשפחות החטופים שלא עוצמות עין, ומביט מול כל אלה בשכבת ההנהגה הישראלית שמכלה את עתותיה בקטטות מיותרות, במריבות חסרות תוחלת ובחישובים פוליטיים שילמדו אותה מה נכון לה לעשות כדי לגרוף עוד כמה תומכים - מקבל את הרושם הכואב שמעולם לא היה הניתוק בין הציבור שלנו לנבחריו גדול יותר.
החברה הישראלית שרויה בשעה קשה, הביטחון של כולנו מעורער כפי שלא היה הרבה מאוד שנים, האנטישמיות בעולם שוברת שיאים, האו"ם מציב אותנו ברשימה אחת עם דאע"ש, העתיד בכל התחומים לא ממש ברור, וצפייה בשכבת המנהיגים שלנו, מהטלוויזיה עד לטוויטר, מלמדת שאין בתוכה כמעט איש שמצליח להתעלות לגודל השעה. זה נכון לימין, זה נכון לשמאל, זה נכון לקואליציה, זה נכון לאופוזיציה. מאיתמר בן גביר ועד יאיר גולן, עבור דרך כל מי שביניהם.
אני מניח שההכללה שאני עושה כאן, כמו כל הכללה, פוגעת בכמה חפים מפשע, אבל אם יש כאלה, הרי שהם מעטים. מעטים מדי. המים בטיטניק מציפים את הסיפון ומלחכים את הרגליים, ונגני התזמורת שלנו עוסקים בדבקות בהשלכת כלי הנגינה שלהם, זה על ראשו של זה. ובתוך המהומה הזו, אין איש שמצליח לעצור לרגע את הטירוף ולצעוק: "משוגעים, תפסיקו, כולנו טובעים, בואו ניתן ידיים ונחשוב יחד איך מצילים זה את זה".
חשוב להבהיר, בכל מה שקשור לעולם הביצוע, מאופן ניהול המערכה ועד לאופן הטיפול במפונים - לאופוזיציה כמעט שאין תפקיד. האחריות מונחת על ראשה של הממשלה, ושלה בלבד. הנקודה שעליה מדבר הטור הזה עוסקת בשיח. ברצון לשתף פעולה. להתחבר. וכאן האחריות מוטלת על כולם.
הדיבור מלכלך
מבתי העלמין הצבאיים, ממחלקות השיקום בבתי החולים ומפלוגות המילואים בחזית יוצאת הזעקה לחיבור ולאחדות, וחבורה מנותקת שאיבדה קשר עם כל אלה מבכרת את הקטטה ואת המדון. 31 לוחמים נפלו לנו בחודש האחרון. חלל ליום בממוצע. וכל המאבקים הפוליטיים שלנו מתרחשים מעל לראשיהם, בין הלוויה צבאית אחת לשנייה, כמו היו אלה שני יקומים מקבילים. לרגע אחד נראה היה שהאגרוף שחטפנו כולנו איפס גם אותם, את המנהיגים הפוליטיים שלנו, אבל הרגע הזה חלף עבר לו. האינסטינקטים, מסתבר, חזקים יותר.
אם היינו יכולים להסתכל לאחור על הבור הביטחוני שאליו נקלענו, ולספר לעצמנו שהצלחנו להיחלץ ממנו – ניחא. אלא שלמרבה הצער, האתגרים הגדולים עוד לפנינו. חמאס עוד לא נשבר בדרום, חיזבאללה ממשיך לפגוע בנו בצפון, האיראנים עוד לא התחילו במזרח, וכל זב חוטם בתימן ובעיראק מגלה אומץ ותורם את חלקו למערכה, בידיעה שמולו אריה פצוע וחלש. נוכח כל זה, לראות את אנשי הימין ואת אנשי השמאל חוגגים את פירוק ממשלת החירום, אלה מסיבותיהם ואלה מסיבותיהם, ומשליכים בוץ זה על זה כדי שההיסטוריה תזכור מי כאן היה חזק יותר, רגע לפני השקיעה, זהו טירוף מוחלט.
"הדיבור מלכלך", כתבה קבוצה של הורים שכולים, שמבקשת להחזיר את כולנו – פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים מן היישוב - לשיח מכבד של אחים. "הדיבור מזהם את האוויר הישראלי שבתוכו אנחנו נושמים ויוצרים, לוחמים וכואבים, דנים וחיים וחולמים... הדיבור הזה מקפל לנו את הדגל.
מתרחק מהאנשים שהיינו רוצים להיות. מבעיר בנו אש זרה ומיותרת. מכלה אותנו". מדי שבוע הם מפרסמים את מצעד העיתונאים והפוליטיקאים, שמפלגים וזורעים שנאה באמצעות הרשת. אין שם הפתעות. אלה כמעט אותם אנשים מדי שבוע. אנשים שכולנו מכירים. ואתה מסתכל ברשימה הזו ותוהה, למה אנחנו צריכים את זה? למה אנחנו צורכים אותם בכלי התקשורת שלנו? למה אנחנו מצביעים להם בבחירות? איך אנחנו לא מצליחים להחליט שאנחנו נשארים בדעותינו החלוקות, אבל רוצים בינינו מערכת יחסים אחרת? עם ויכוח ועם שכנוע, בלי שנאה ובלי שטנה?
הם אנשים נאיביים - אמא של בן זוסמן, ואבא של ישי ונעם סלוטקי, ואח של אמיר צור - שעומדים בראש המיזם הזה, מיזם "הדיבור", אבל תנו לנו עוד קצת אנשים נאיביים כאלה, ויהיה פה טוב יותר.
מהשטח אל ההנהגה
נוכח כל מה שכתבתי כאן, הייתי רוצה לראות את רוב חברי הכנסת שלנו מפנים בבחירות הבאות את מקומם, לטובת אנשים אחרים. אנשים ראויים יותר. אנשים מתאימים יותר. אנשים שמבינים יותר את גודל התפקיד שהטילה עליהם ההיסטוריה. אבל מכיוון שעל כל אלה השליטה שלי מוגבלת, הרי שבחלקת האלוהים הקטנה שלי החלטתי שלא אצביע בבחירות הבאות למפלגה שלא תצהיר שפניה לאחדות.
נוכח השמיים שהתקדרו מעלינו, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. לפני הכל. חזית רחבה שמחברת את כל הכוחות הציוניים. חזית שיש בה את בצלאל סמוטריץ' מזה ואת יאיר גולן מזה, עם כאבי הבטן שכל אחד מהם גורם לאנשי המחנה שמולו, וכששניהם יודעים שהחיבור שלהם ושל כל מה שביניהם מחייב פשרות.
כמה גדולות יהיו הפשרות הללו? את זה כבר יקבעו תוצאות הבחירות. ועדיין, גם אם יתברר שיש בישראל 5 מנדטים בלבד לשמאל או 5 מנדטים בלבד לימין, במציאות הנוכחית שלנו חשוב ש־5 המנדטים הללו יהיו חלק מהקואליציה. מול האתגרים הקשים שמצפים לנו, כולם צריכים להיות חלק מהמשימה.
זה יהיה קשה. אחרי מה שעברנו ונוכח מה שמצפה לנו, לא יהיה קל להסכים. אבל אין לנו ברירה אחרת. כשאתה ניצב מול התהום, יש דבר אחד שלא בא בחשבון: להמשיך לצעוד קדימה בלי לעצור ובלי לחשוב. מי שלא מבין את זה, מוזמן לחפש את הקריקטורות שפורסמו השבוע בעיתונות הערבית, רגע אחרי פרישת גנץ מהממשלה.
לא את פרישת גנץ הם חגגו, וגם לא את ההרכב הזה או האחר של הקואליציה. את הפירוד הם חגגו. שימו בצד את השאלה מי אשם ומי אחראי. היא לא חשובה כאן עכשיו. לכל אחד מאיתנו יש תשובה משלו. מה שמעניין זו השורה התחתונה. ובשורה התחתונה, יושבים האויבים שלנו, מאיראן ומתימן, מעיראק ומסוריה, מלבנון ומרפיח, אוכלים פופקורן, נהנים מכל רגע, ומחכים לסוף הסרט שלנו.
ומול המבוכה הכללית, חסרה לנו מערכת פוליטית שיודעת לחבק ברגעי משבר. כן, זה נראה עניין פעוט ובלתי חשוב, אבל הציבור הישראלי, שמשלם בשמונת החודשים האחרונים מחירים בלתי נתפסים, חייב לראות למעלה אנשים שמסוגלים לחבק. לשתף פעולה זה עם זה, ללחוץ יד זה לזה, לשבת במזנון הכנסת זה עם זה, כדי לקדם דברים שחשובים לכולנו.
זה נראה טכני, אבל זה לא.
כשהאויב זיהה הזדמנות לתקוף אותנו, הוא עשה את זה בין השאר מתוך מחשבה שאיבדנו את היכולת לפעול כאן יחד. כך נראינו לו בטלוויזיה. אחים מסוכסכים שמכים זה את זה ומספקים לו את הרגע הכי נכון לתקוף אותם. למרבה השמחה, הציבור הישראלי הרחב הוכיח שהאויב טעה. שהוא לא קרא אותנו נכוחה.
שכשהחרב מונחת על צווארנו, אנחנו יודעים לתת יד גם למי שנאבקנו בו רק אתמול, ולסכן למענו את חיינו. אבל אחרי שראינו את זה בגולני ובגבעתי, בגדודי המילואים ובקרב המוני המתנדבים, אנחנו חייבים לראות את זה גם בשכבת ההנהגה. חייבים. יש בינינו מרחבי הסכמה גדולים מאוד, באשר לשאלה איך צריכה להיראות המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. על הניואנסים שמפרידים בינינו נתגבר. נתגבר ונתפשר. לפחות לפרק זמן כלשהו.
יש בינינו פערים ויש בינינו ויכוחים, וזה בסדר גמור. חברה בריאה צריכה את זה, כל עוד הצדדים כולם מבינים את מה שלא ממש הבנו בחצי השנה שקדמה למלחמה: שמדובר בוויכוחים שבתוך המשפחה. ויכוח שבו אני רוצה לשכנע את האחים שלי, אבל אני לא רוצה לנצח אותם ואני לא רוצה לדחוק אותם החוצה. כי כשהאויב נכנס לפה ב־7 באוקטובר, הוא חיפש את כולנו. לא עניין אותו מי תומך בשינוי עילת הסבירות ומי מתנגד.
כתבתי כאן כבר בעבר שכל מי שהאחדות חשובה לו, יצטרך להגיע לפשרה גם בעניין מועד הבחירות. אם יש כאן קואליציה שרוצה למלא את ימיה עד אוקטובר 26' ואופוזיציה שרוצה לפזר אותה כבר מחר, תצטרך להימצא נקודת הפשרה. אם חפצי חיים אנחנו, אין אפשרות אחרת.
לפני שבוע, אחרי הבשורה על מותו בשבי חמאס של יורם מצגר, תושב קיבוץ ניר עוז, נסענו לנחם את אשתו ואת ילדיו. לפני כמה חודשים יושבו חברי הקיבוץ הזה, באופן זמני, בבנייני קומות גבוהים בקריית גת, ועכשיו אירחה הגינה שמאחוריהם את המנחמים. לצדה של תמי, אלמנתו של יורם, ישבה יוכבד ליפשיץ. שתי נשים מלאות עוצמה, שנחטפו לרצועת עזה, עברו חוויות קשות - וחזרו אלינו.
תמי מקבלת עכשיו מנחמים על יורם, בעלה. יוכבד עדיין מקווה לקבל בשורות טובות יותר על עודד שלה. ליפשיץ שיתפה אותנו בהיסטוריה של המשפחה שלה, בעמדותיה בנושאים שונים, ובמציאות הנוראית שבה אחד מכל ארבעה חברים בקיבוץ שלה ושל תמי נרצח או נחטף. בעולם של פוליטיקת זהויות מקטבת, מצגר וליפשיץ נמצאות הרחק ממני על הסקאלה הפוליטית. חלוקת הקולות בבחירות האחרונות, בניר עוז שלהן ובמושב נחושה שלי - נראית כמו תמונת מראה זו של זו. למרות זאת, ברור לגמרי שמי שחיפש אותן ואת חבריהן לקיבוץ בשמחת תורה חיפש גם אותי.
ומהנקודה הזו, של ההבנה שכולנו בסל אחד, צריכה לצאת גם הקריאה המשותפת לעתיד. בימים אחרים, כל אחד מאיתנו היה רוצה שהקואליציה תורכב רק או בעיקר מאנשים שנראים כמותו. בימים האלה, אני רוצה בכל מאודי שהנציגים שלי והנציגים של החבר'ה מניר עוז יישבו יחד. אנחנו חולקים רצון משותף לתקן את המדינה, אנחנו חולקים רצון משותף לראות את הקיבוץ של מצגר ושל ליפשיץ קם מעפר, אנחנו חולקים רצון משותף לא לאפשר למה שקרה לנו, לקרות שוב. זו התחלה מספקת. במלחמה הזו חצי עם לא יוכל לנצח.