לישראל אין בעיית הסברה. חוזר: לישראל אין בעיית הסברה. לישראל יש בעיית מדיניות. לישראל יש בעיית ממשלה. וזאת כל, טוב, לא כל, אבל רוב תורת ההסברה. קל להסביר ממשלה טובה, קל להסביר מדיניות סבירה, קל להסביר מנהיגות מאוזנת, שקולה. אי אפשר להסביר את עמיחי אליהו, או את בצלאל סמוטריץ', או את ניסים ואטורי. אי אפשר להסביר את איתמר בן גביר. ושום דובר, שום קוסם, שום פירוטכניקה, שום משרד מיוחד לענייני, שום השקעה בתקציבים, שום מינוי של דוברי אנגלית מצוחצחת – שום דבר מכל אלה לא יועיל.
לכן אין לישראל בעיית הסברה. אין לה הסברה, ואין לה בעיית הסברה. אין לה הסברה, כי הממשלה שלה מדברת בלפחות חמישה קולות, חסרת משמעת, מתלהמת, וכשהיה לה דובר אחד מוצלח, היא מיהרה להיפטר ממנו מסיבה שטרם הובהרה. אבל אף שאין לה הסברה אין לה גם בעיית הסברה, כי ממשלה כזאת אי אפשר להסביר, ולא בטוח שיש טעם להתאמץ.
לצה"ל אין תשובה לכטב"מים של חיזבאללה: "אולי התעוררנו מאוחר מדי"
38 שנים אחרי: סערת רצח הנער מסרבת להגיע לסיום | כל הפרטים
עכשיו ברצינות: הסברה היא דבר חשוב. מלחמה על דעת קהל היא דבר חשוב. איך זוכים בדעת קהל אוהדת? יש דרכים. מבצע אנטבה הוא דרך. מלחמת ששת הימים היא דרך. כלומר – ניצחונות מזהירים. ניצחונות מזהירים הם מסלול ישיר ובטוח להסברה טובה. ישראל לא זכתה לניצחון מזהיר כבר די מזמן. בעיית ההסברה היא לא הסיבה לזה, היא התוצר של זה.
איך עוד זוכים בדעת קהל אוהדת? תנופה מדינית שיש מאחוריה חזון. הסכם השלום עם מצרים – טוב להסברה. עם ירדן – טוב להסברה. אוסלו – טוב להסברה (גם אם לא למדינה). הסכמי אברהם – טוב להסברה. לישראל אין כרגע פנאי לתנופה מדינית, ואין לה ממשלה שיכולה להניע תנופה מדינית. בעיית ההסברה היא לא הסיבה לזה, היא התוצר של זה.
ואיך עוד? אפשר להיות קורבן. לא מומלץ – אבל הקורבן זוכה, לפחות בתחילה, לאמפתיה. פיגועי האינתיפאדה השנייה, הטילים העיראקיים במלחמת המפרץ, טבח 7 באוקטובר. כל אלה קנו לישראל מנה של הסברה. כמובן, לכל אלה היה גם מחיר כבד, בדם, ברכוש, במורל.
וגם: ההשפעה נגמרה יחסית מהר. המלחמה בעיראק נגמרה בתוך כמה שבועות, וממשלת ישראל נגררה לוועידת מדריד כספק־סרבנית. זה לא הועיל להסברה. האינתיפאדה השנייה הזכירה לעולם שהתנועה הלאומית הפלסטינית אומנם רצחנית, אבל גם שהפלסטינים חיים תחת כיבוש. זה לא הועיל להסברה. וגם להשפעת הטבח היה תאריך תפוגה: אפשר היה לראות אותו מתקרב עם כל מטח קטלני של צה"ל שסופו הרוגים ופצועים, חלקם אזרחים עזתים. בעיית ההסברה היא לא הסיבה לתפוגת האמפתיה, היא התוצר של שלה.
ובמילים אחרות, בפרפרזה על האמרה המוכרת של קרל פון קלאוזביץ', ההסברה אינה אלא המשך של המדיניות באמצעים אחרים. יכולה להיות הסברה רעה של מדיניות טובה, אבל קשה מאוד להתמיד בהסברה טובה של מדיניות רעה. וקשה עוד יותר להתמיד בהסברה טובה של ממשלה רעה. וממשלת ישראל היא ממשלה רעה להסברה. מדוע רעה? נדמה שכבר כתבנו את זה כאן פעם ופעמיים, אבל אולי צריך גם בפעם השלישית: זו ממשלה רעה להסברה, משום שאין בה דוברי מערבית.
שריה ושרותיה עסוקים בריצוי של קהלים מתלהמים, קלריקלים, גזענים. כל מיני קהלים. ובעודם עסוקים בריצוי של קהלים כאלה, השרות והשרים נוטים להתעלם מהעובדה שבכל פעם שהם מרצים אותם – הם פוגעים בקהלים אחרים, שאליהם ישראל אמורה לכוון את מכונת ההסברה.
אי אפשר לשכנע סטודנטים ליברלים באמריקה שישראל היא מדינה נאורה ופתוחה, בלי להביא בחשבון שבעולם של רשתות חברתיות ותקשורת המונים הסטודנטים הללו חשופים לסמוטריץ', חשופים לאליהו, חשופים לוואטורי. עשרה מסבירים יסבירו – יבוא אליהו ובאמרת כנף חסרת רסן יחסל את כל מה שעמלו לבנות. מדינה נאורה ופתוחה? ומי האיש הזה?
שום תגובה
לסינים אין צורך גדול בהסברה לציבור מערבי. השאלה מה יחשבו עליהם סטודנטים בבירמינגהם או בלוס אנג'לס לא במיוחד חשובה. לרוסים יש צורך בהסברה, אבל אין להם אפשרות להסביר. מה שהם עושים באוקראינה, ובשאר העולם, הוא מעבר ליכולת להסביר.
גם ישראל אוהבת להעמיד פנים שהיא מעצמה, להתחזות למעצמה, לדמיין שהיא יכולה להסתדר גם בלי אהדת העולם. בספרו החדש של גיל סמסונוב, "הבגינים", אפשר למצוא הד לסנטימנט הזה, בתיאורו המוכר של מנחם בגין כמי שממש כמרדכי היהודי בשעתו לא כרע ברך ולא השתחווה. "לגל הגינויים מהעולם ששטף את ישראל", כותב סמסונוב, "ענה בגין בכיכרות". הממשלה, זעק בגין, "אינה יראה מפני שום תגובה בעולם".
בימי מלחמת לבנון הראשונה בגין התעמת עם סנאטור צעיר, היום נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן. "ביידן מתח ביקורת על מדיניות ההתנחלות בוועדת החוץ של הסנאט ואף איים להביא לצמצום הסיוע האמריקאי", כותב סמסונוב. בגין "השיב לו בדרכו האופיינית: 'לא נקבל איומים. אני גאה כמותך, איני רועד. זכור סנאטור, אין זה רחוב חד־צדדי. אנו שומרים על האינטרסים של העולם החופשי במזרח התיכון... עלינו להישען על כוחנו אנו. אל תאיים עלינו'".
האמת היא שאין פרוטוקול מוסמך של הפגישה הסגורה ההיא. יש אומרים שבגין אמר כך, יש אומרים שבגין אמר קצת אחרת. הסנאטור פול צונגס, לימים מועמד לנשיאות שלא הצליח להגיע לגמר, אמר ש"מעולם לא ראה מפגש כעוס כל כך עם ראש מדינה זרה". התמיכה בישראל, אמר צונגס לעיתון "ניו יורק טיימס", "נשחקת". כאמור, השנה היא 1982.
ממשק תרבותי
ערב בניו יורק. גשם קל. סופו של "ממוריאל דיי", יום הזיכרון האמריקאי, שאף פעם לא מרגיש כמו יום הזיכרון הישראלי, ועוד פחות מזה השנה. "יש רק דבר אחד שכל האמריקאים מאמינים בו", כתב דניאל פינק בעיתון "וושינגטון פוסט": "סופשבוע של שלושה ימים". שבת, ראשון, זיכרון. תמיד ביום שני. היום הראשון הרשמי של הקיץ.
כלומר, יום לחוף, לבריכה, לברביקיו, לפארק, לאופניים, לטיול, לכל דבר, רק לא לזיכרון. פינק הציע לאמריקאים להזיז את יום הזיכרון. אולי להצמיד אותו ליום העצמאות, כמו "המודל בישראל". ספרו האחרון של פינק – "כוחה של חרטה" – יצא לפני כמה חודשים בישראל. ספר מעניין, שממליץ על חרטה באופן כללי. לפני שבוע פינק המליץ לאמריקאים להתחרט על ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בימי שני. פינק מאפשר לתרגם את ספריו לעברית. הוא לא חייב לעשות זאת. יש כמה סופרים שמסרבים, וכמה סימנים מלמדים שמספרם עשוי לעלות.
במקביל למאמרו של פינק ב"וושינגטון פוסט", הופיע מאמר של ג'יימי קירצ'יק ב"ניו יורק טיימס". הוא נפתח בסיפור שלא הכרתי, על רשימה שהועלתה לרשתות החברתיות, ומדרגת סופרים על פי רמת ה"ציוניות" שלהם. כמו הרמזור של מירי רגב – רק ההפך. אצל רגב, מי שעולה במדרגות הקרבה מקבל יותר. הרשימה הזאת נועדה להתריע מפני סופרים שיש להם נטייה מסוכנת לא לשנוא את ישראל.
המאמר של קירצ'יק ארוך, מפורט. הוא מתעד מזוויות שונות תופעה דומה: ניסיון להרחיק יהודים מקהילת הספרים האמריקאית. עורכים בהוצאות ספרים, סוכני ספרים, אגודות, מגזינים, כולם חשופים ל"קמפיין" של הוקעה, אם אינם אדוקים מספיק בהוקעתם־שלהם את ישראל. וכמובן, מחוללי הקמפיין יטענו שאינם מכוונים ליהודים, אלא לישראל. אבל ההבדל קטן. רוב היהודים באמריקה הם אוהדי ישראל, רובם מרגישים קשר, לפחות כלשהו, לישראל.
מספיקות שלוש־ארבע פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאיים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אומנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה־לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.
תחושת המצור תקשה במיוחד על מי שחשופים לעולם ומעוניינים בעולם. כלומר, בעיקר על הישראלים שגם כך חשים במצור, לנוכח ממשלה שקשה להם לקבל את תרבותה, לנוכח קבוצות חזקות בחברה שנעשות שבטיות יותר, לאומניות יותר, דתיות יותר. מצד אחד, את ארצם קשה להם לפעמים להכיר.
מצד שני, בארצות אחרות מביטים בהם כעל שותפים לפשע דמיוני שלא בוצע. מצד אחד, מסובך להם יותר להתנחם בקשר לתרבות המערב המתנכרת להם. מצד שני, מסובך יותר להתחפר בתרבות הישראלית, המתרגלת בהדרגה לבידוד מצמצם משאר העולם. מי מודאגים מהאפשרות שישראל "תהפוך למוקצה במדינות המערב"? בסקר יוני של JPPI מצאנו תשובה לשאלה הזאת: במרכז ולשמאלו הדאגה גדולה. בימין־מרכז ובימין הדאגה מועטה. החילונים מודאגים, הדתיים והחרדים לא מודאגים.
יש כאן כמובן תשלובת של סיבות שנערמות זו על גב זו: אלה צורכים יותר תרבות מערבית, ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה נוסעים יותר למדינות המערב לצורכי עבודה ובילוי ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה מזדהים יותר או פחות עם ערכים שמקורם בתרבות המערב – סיבה ליותר או פחות דאגה. אולי טוב לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה על האליטות שלה להישאר ולהתבצר, בהיעדר אלטרנטיבה. אולי רע לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה עליה התנתקות מדורגת ממה שמחולל קדמה, שגשוג, התפתחות מדעית ואינטלקטואלית.
מי שאינם מודאגים מהאפשרות שישראל תהיה מוקצה, אולי חושבים שהתרבות היהודית מספיקה לקיום רוחני גם בלי תוספות, אולי משלים את עצמם שהיהודים חכמים מספיק כדי להתקדם בלי קשר לשאר העולם. הם טועים. התרבות היהודית עשירה, אבל מתעצמת דווקא בממשק עם תרבויות אחרות. היהודים חכמים, אבל חוכמתם מתגלה כאשר הם מוותרים על מחנק התרבות של השטעטל ונושמים גם אוויר של תרבויות אחרות.
בדרך לחנות הספרים בניו יורק, תחנה ראשונה כמעט בכל ביקור, הגם שלא נותרו הרבה כאלה, קשה שלא להרהר עד כמה "המאה היהודית" כרוכה ביכולתם של יהודים לקיים ממשק פורה ולעומתי עם עמיתים: המחזאי והעיתונאי בנימין זאב הרצל, הפיזיקאי אלברט איינשטיין, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, הסופר פרנץ קפקא, שממש עכשיו מציינים מאה שנים למותו. לניתוק של היהודים מהתרבות המערבית, לניתוק של ישראל מהתרבות המערבית יהיה מחיר כבד. זה לא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לוותר על עמדתם הנחרצת שגם להם מגיעה מולדת. זה לא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לקבל תכתיבים שיקשו עליהם לשמור על שלומם ועל חייהם.
אבל לדאוג צריך. לדאוג זה המינימום. מי שלא דואג – מדאיג.
סגול עמוק
"אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים". כך אומר הפסוק, ספר שמות, פרשת יתרו. בחג השבועות קראו אותו בבתי הכנסת. מה פירושו של המונח "עם סגולה"? שאלה טובה. זה עם מיוחד, או עם אהוב במיוחד (על אלוהים), או עם שהוא רכוש מיוחד (של אלוהים), או עם שהוא חשוב במיוחד. יש פרשנים שמציעים ש"סגולה" מבדילה את עם ישראל מהעולם. יש פרשנים שמציעים ש"סגולה" מחייבת את עם ישראל להיות מעורב ומשפיע על העולם.
האם עם ישראל הוא עם סגולה? התורה אומרת שכן. רוב היהודים מסכימים שכן. קרוב למחציתם סבורים שמשמעותו היא "שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד בעולם". מיעוט (16%) סבור שפירושו שלעם ישראל "יש חובות שלעמים אחרים אין". מיעוט קטן מאוד (2%) סבור ש"לעם ישראל יש זכויות שלעמים אחרים אין".
הנתונים מובאים מתוך הסקר של המכון למדיניות העם היהודי, שערכנו בחודש שעבר. וזו כבר פעם שנייה שאנחנו שואלים את השאלה הזאת, אבל המתכונת השתנתה. בפעם הראשונה – לפני כשנה וחצי – שאלנו שאלה זהה אבל אפשרנו לסמן יותר מתשובה אחת. כלומר, לדוגמה, אפשר היה לומר שמשמעות "סגולה" היא גם שלעם ישראל יש יותר חובות וגם שיש לו יותר זכויות. הפעם ביקשנו "את התשובה הכי קרובה לעמדתך" ואפשרנו רק תשובה אחת. זה אומר שמי שחושבים "גם חובות וגם זכויות", או "גם תפקיד מיוחד וגם חובות", נאלצו לבחור איזו מהתשובות נכונה ומשמעותית יותר בעיניהם.
כשליש מהיהודים בישראל אינם סבורים שעם ישראל הוא עם סגולה. האם זה אומר שהם חולקים על הפסוק שציטטנו מהתורה? לא בהכרח. בפסוק נאמר שאם עם ישראל ישמע בקולו של אלוהים – אז הוא יהיה עם סגולה. משמע, מי שאינם סבורים שעם ישראל הוא עם סגולה, מניחים אחת משתי הנחות: או שעם ישראל לא שומע בקולו של אלוהים (ולכן אינו עם סגולה), או שמה שקובעת התורה בשמו של אלוהים איננו נכון. אלה שתי הנחות שונות מאוד זו מזו.
אפשר כמובן לנחש איזו משתי ההנחות היא הנפוצה יותר. קודם כל, משום שמתוך השליש שלא מסכימים שעם ישראל הוא עם סגולה, הרוב (19% מהסך הכל) אומרים שזו אמירה "מתנשאת/גזענית". רעיון הסגולה זר לעולמם ולהשקפתם. וזה מתיישב עם המגזר שהם משתייכים אליו: מכלל החילונים בישראל, 58%, כלומר, קרוב לשני שלישים (בעיקר אם מנכים מהחשבון את מי שאומרים "לא יודעים") לא מסכימים שעם ישראל הוא "עם סגולה". רובם (36% מהחילונים) סבורים שהמושג סגולה הוא מתנשא או גזעני.
לעומתם, כל הדתיים והחרדים מסכימים שעם ישראל הוא עם סגולה. אם יש פערי השקפה בין דתיים לבין עצמם, הם רק ביחס לשאלה מה המשמעות העיקרית של סגולה. אבל האמת היא שבסך הכל מתקיים קונצנזוס רחב בקרב דתיים וחרדים גם ביחס לשאלה הזאת. רוב גדול של דתיים וחרדים סבורים שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד בעולם. זה מה שהופך אותו לעם סגולה.
בסקר הקודם, כשאפשרנו לסמן יותר מתשובה אחת, רוב הדתיים והחרדים באמת סימנו שתיים – הם סימנו גם "תפקיד מיוחד" וגם "חובות שלעמים אחרים אין". בערך שליש מהם סימנו גם "זכויות שלעמים אחרים אין". כלומר, באופן אמיתי, הדתיים והחרדים סבורים שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד, יש חובות מיוחדות, ובמידה רבה (אם כי את זה כבר אין רוב שחושב) יש גם זכויות מיוחדות. רוב החילונים שסימנו יותר מתשובה אחת בסקר הקודם, היו החילונים שגם "לא מסכימים עם האמירה" וגם סבורים שזו אמירה "מתנשאת/גזענית".
האם ההבדל החברתי הזה הוא הבדל חשוב? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. יכול להיות שזה הבדל שמשקף בעיקר פערים בשפה. לדתיים אין קושי להשתמש במילה "סגולה" שהם רגילים אליה, ורובם מייחסים לה פרשנות של חובה עודפת, כך שמבחינתם אין סיבה לזהות אותה עם דברים כמו התנשאות או גזענות.
לחילונים יש קושי להשתמש ב"סגולה". זו מילה שהם מזהים עם הלך רוח שבטי, בדלני. היא לא שייכת לאוצר הערכים שלהם – המערביים, השוויוניים, הליברליים. אגב, זה לא תמיד היה כך. דוד בן־גוריון נדרש לשאלת הסגולה בלי קושי גדול, ובלי צורך להתנצל. הסגולה, לטעמו, מקבילה לתביעת הנביאים מעם ישראל "לכונן חייו על יסודות חסד ואמת, צדק ושלום".
אבל הקושי לקבל את המונח "עם סגולה" מובן. אם כל בני האדם שווים, אז אין אדם, או קבוצת בני אדם, שיש להם "סגולה" מתוקף השתייכות מלידה לקבוצה. בהתאם, גם ההגדרה העצמית הפוליטית של המשיבים על הסקר משפיעה מאוד על האופן שבו מתפרשת אצלם המילה "סגולה". במרכז, בשמאל־מרכז ובשמאל יש רוב שמסתייג מ"סגולה", ולא מקבל אותה. בימין־מרכז ובימין יש רוב שמקבל אותה. כך שדי ברור שהאימוץ או הדחייה של "עם סגולה" מתקשרים גם לתפיסה דתית וגם לתפיסה פוליטית.
שאלנו אם ההבדל חשוב: יכול להיות שכן. יכול להיות שבסוגיות מסוימות – נניח, היחס לאוכלוסיות לא־יהודיות – קבלה של המונח "סגולה" מובילה למסקנה מעשית אחת, ודחייה שלו מובילה למסקנה מעשית אחרת. מה תהיה המסקנה הזאת? תיאורטית, יכול להיות שמי שחושב שעם ישראל הוא עם סגולה יסיק מזה שצריך לגלות פחות התחשבות בעמים אחרים.
תיאורטית יכול להיות גם ההפך, שמי שחושב שעם ישראל הוא עם שחלות עליו חובות מיוחדות, יסיק מזה שעם ישראל דווקא מחויב לגלות יותר התחשבות בעמים אחרים. תיאורטית – שתי המסקנות אפשריות. אבל מעשית – הביטו בנתונים ותבינו לבד מה קורה מעשית.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, בספר "הבגינים" של גיל סמסונוב, במאמרים מארכיון העיתון "ניו יורק טיימס", במאמרים בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל", בסקר האמונה הגדול בשיתוף כאן חדשות.