מדינת ישראל מקבלת ציון "נכשל" בהסברה במערכה הנוכחית, ועושה זאת בעיניים עצומות לרווחה. שלא תטעו, אין פה קמצוץ של ביקורת על האנשים הטובים שהתארגנו והתנדבו ויזמו קמפיינים של הסברה והעלאת מודעות, רק שזה היה מעט מדי ובאופן נקודתי ולא אסטרטגי.
אסור שמערך ההסברה יהפוך למפעל ג'ובים למקורבים | לילך סיגן
מדינת ישראל אינה מצליחה להבין שאנחנו מצויים במציאות אחרת, שבה המערכה על התודעה לא פחות חשובה ולעתים אף יותר חשובה מהמלחמה בחזית. ישראל לא נערכה כלל למערכה הזאת, והעבירה כל מסר אפשרי כדי להבהיר שההסברה היא רעיון שולי, לא בראש סדר העדיפויות ומתבצעת כבדרך אגב.
בעצם הצבתה של השרה גלית דיסטל אטבריאן במשרד ההסברה יש להעיד על החשיבות שממשלת ישראל רואה בנושא. אם זה לא מספיק, לאחר התפטרות השרה החליטה הממשלה פשוט לסגור את המשרד. וכך, לאורך כל המערכה אין משרד או גוף שמתכלל את פעולות ההסברה ומייצר אסטרטגיה אחודה שממנה יוצאים מסרים ברורים שחוזרים על עצמם.
באופן אישי אני יכולה לספר שבמהלך המלחמה קיבלתי פניות משבעה גופים שונים, חלקם ממשלתיים, חלקם פרטיים, כדי שאייעץ להם בנושא הסברה. מהשיחות עמם למדתי שכל אחד מהגופים הגדיר לעצמו קהלי יעד שונים, מסרים שונים ומטרות שונות. במקום לנצל את היכולות הגבוהות שלנו בקריאייטיב, ביצירתיות ובחשיבה מחוץ לקופסה, המאמצים הלכו לאיבוד עם בליל מסרים.
הכלל מספר אחת בהסברה הוא עקביות. הרי זה ידוע שגם אם נחזור על שקר מספיק פעמים, אנשים יאמינו לו. מבחינת מוחנו, אם חוזרים על אותו מסר מספיק פעמים, הוא ייקלט. חזרתיות ועקביות הן הגורמים המשמעותיים ביותר במערכה על התודעה, ודווקא מהם אנו מתעלמים.
ישראל עדיין חושבת במונחים של פעם – "יש לנו הצבא הכי חזק במזה"ת, יש לנו תמיכת ארה"ב ולכן אין לנו צורך בהסברה". אבל זו טעות. בזמן שישראל השאירה את המלאכה לגופים ואנשים פרטיים – האויבים שלנו נכנסו לפוליטיקה, לאקדמיה, לתרבות ולספורט ושתלו את הווירוס הזה של טרור פסיכולוגי בכל מקום. וזה עבד להם מצוין, כי בניגוד אלינו, להם יש אסטרטגיה סדורה שיוצאת ממקור אחד שמפעיל את שאר הגופים.
האסטרטגיה של היריב מצליחה לגייס את העולם המערבי, לרבות אנשים נאורים שהפכו להיות פרו־פלסטינים (ופרו־חמאס), כולל יהודים המפגינים בעד פלסטין בארה"ב ובלונדון. ההבדל בין יריבינו לבינינו הוא שהם חושבים לטווח ארוך ואנחנו ריאקטיבים.
האסטרטגיה שלהם לא התחילה אתמול. מדובר בתהליך ארוך של שטיפת מוח ממוקדת, שהחל לפני כ־25 שנה. הם יצרו נרטיב שובה לב – מלחמת בני האור המסכנים בבני החושך המדכאים. אותו דור פרוגרסיבי צעיר בארה"ב ובאירופה שגדל עם תחושת אשם כי סיפרו לו שהוא מדכא – מקדם אג'נדות פרוגרסיביות, ביניהן נושא הילידים, המיעוטים המדוכאים והשחורים.
מניפולציה פלסטינית
מדובר על נרטיב קוהרנטי, ברור ופשוט לעיכול – האדם הלבן המדכא מול הלא־לבן המדוכא. בסיפור הזה יש רע ויש טוב, אין אפור, אין אמצע ואין גוני ביניים. כדי להבין כיצד עובד העולם, חשוב להבין שהאמת לא תופסת מקום מרכזי, או בכלל, במציאות שלנו. לכם יש עובדות? לנו יש עובדות אלטרנטיביות. החלק המהותי בסיפור הפרוגרסיבי הוא שהאקדמיות לקחו על עצמן את תפקיד המגינות על האדם המדוכא בידי החזקים שבחברה.
נרטיב זה הינו נרטיב מהונדס היטב, שבושל במשך שנים על ידי קטאר באמצעות הכספים שהיא מזרימה לאוניברסיטאות. קרן ההון הקטארית מממנת את מיטב האוניברסיטאות האמריקאיות כמו ג'ורג'טאון, ניו יורק, קולומביה, קרוליינה הצפונית, הרווארד ו־MIT. קרן ההון מממנת לימודי מנהל עסקים, ניהול מו"מ ומשברים, יחסים בינלאומיים, את הפקולטות למשפטים, ובין היתר גם סמינריונים וסימפוזיונים, דיבייטים ואפילו חילופי סטודנטים, כולל מלגות יוקרתיות ומענקי מחקר לקידום נושאים שונים.
האג'נדה הסמויה מאחורי כל התרומות הנדיבות הללו מוגדרת היטב – טיפוח אליטות הדור הבא בכיוון "הנכון". קטאר כאמור הצליחה לקנות את האקדמיה האמריקאית דרך מכוני מחקר ואוניברסיטאות ובכך לקדם אג'נדה פרוגרסיבית קיצונית. רק שכל הטוב הזה לא התחיל עכשיו. מה שקורה בימים אלו באוניברסיטאות היוקרה הוא קצה הקרחון של שנים רבות שבהן הרעיונות האלו הלכו והתרחבו בארה"ב באין מפריע.
האדם הלבן והנאור מואשם על הפריבילגיוּת שלו וחש צורך להציל קורבנות. זה כל כך מוטמע בו, עד שתפיסות אלו אינן בהכרח מוּדעות, הן חלחלו לדפוסי החשיבה ולקבלת ההחלטות. האדם הלבן מרגיש צורך להכות על חטא העוול שעולל, על כך שבמשך שנים דיכא את הילידים, את בני המיעוטים.
וכאן מגיע ה"שוס" – למטרייה הרחבה הזאת של מסכנות ודיכוי נכנסים הפלסטינים. הם מייצרים הקבלה לא נתפסת בין מוות של אזרחים בשני הצדדים, ומבחינה מספרית, לשיטתם, אנחנו נפגעים פחות ופוגעים יותר. זה מאבק תודעתי שבו ההיגיון וערכי המוסר המקובלים והשפויים מפסידים אל מול דעת הקהל שטופת המוח.
רצח בשם חופש הביטוי
אחד הנושאים הכי מהותיים שמקדמות האוניברסיטאות בארה"ב בשנים האחרונות הוא תמיכה בחופש הביטוי. השאיפה העיקרית של האוניברסיטאות היא להיות מרחב חופשי לשיח פתוח ומכיל, דיונים ללא גבולות, כאשר כל רעיון וכל דעה נחשבים לגיטימיים, כולל הלגיטימיות לדבר על טרור, אבל בשם שחרור המדוכאים כמובן.
אז אם שאלתם את עצמכם כיצד ייתכן שהאדם הנאור יכול להצדיק זוועות שכאלו, ההסבר פשוט – הוא עבר שטיפת מוח יסודית שגורמת לו לתפוס את המחבלים כלוחמי חופש לשחרור פלסטין. וזה שחמאס משתמש בפלסטינים כמגן אנושי? וזה שהם רוצחים, אונסים ועורפים ראשים? אם פעולות אלה נעשות בשם החופש – זה מותר.
לאחר שנבנתה והונדסה תפיסה של חמאס כלוחמי חופש, כל מי שמנסה להתנגד אלה הרעים, החשוכים, האדם הלבן המדכא. למעשה, היום הפוזיציה הכי גרועה בארה"ב היא להיות זכר לבן פריבילג, שלא משתייך לשום קבוצת מיעוט.
כדי לקבל מושג מה יכולה הסברה חכמה לעשות, ניקח את מה שקורה באוקראינה. וולודימיר זלנסקי ניצב בתחילת המערכה בעמדת נחיתות, אך באמצעות הסברה יעילה הוא הצליח לסגור את הפער בין האתגר העצום של יציאה למלחמה לבין המשאבים הלוקים בחסר. הוא ניצל את כוחו כחלש והשפיע על ציבורים שלמים בעולם, שבתורם השפיעו על המנהיגים ומקבלי ההחלטות.
זלנסקי הצליח לייצר הזדהות עולמית באמצעות הרשתות ובכך לערער את רציונל היריב. הוא עשה זאת בארגז כלים חדש ואפקטיבי – ציוצים בשלל שפות בטוויטר, הודעות בטלגרם, צילומים באינסטגרם וסרטונים בטיקטוק. זלנסקי השכיל להבין שפני המערכה משתנים והרשתות תופסות מקום מרכזי בקרב.
בנוסף הוא הבין את חשיבות עיצוב המסרים הנכונים והתאמתם לקהלי יעד שונים או מה שנקרא – פרסונליזציה. היכולת לדבר אל כל קהל בשפה הרלוונטית אליו, ולהעביר לו מסר ייחודי. בנאום בפני חברי הקונגרס האמריקאי זלנסקי ביקש מהם לזכור את פרל הארבור והדגיש את אותו בוקר מפחיד של 7 בדצמבר 1941, כשהשמיים היו שחורים ממטוסי תקיפה.
בנאום בפני הפרלמנט הבריטי ציטט את שייקספיר באומרו "להיות או לא להיות". בשורה התחתונה, המערכה על התודעה היא בעלת חשיבות עליונה, ומדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם באופן כל כך בוטה מהשפעתה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה