לא מכבר חגגנו את יום העצמאות ה־76. לפני כמה ימים ציינו 57 שנים למלחמת ששת הימים. שני התאריכים המשמעותיים הללו בתולדות המדינה עברו הפעם בתוך המלחמה המתמשכת זה כבר למעלה משמונה חודשים, “חרבות ברזל”.
"הפרוטוקולים ייחשפו והאמת תתגלה": העימות החזיתי החדש בין גנץ לנתניהו
שלום מנחם נפל באסון ברפיח; צור אברהם נהרג מקריסת בניין ממולכד
העצמאות הושגה לאחר מלחמה שארכה כשנה וחצי. נלחמנו בצבאות חמש מדינות ערב שרצו למנוע מימוש הסכם החלוקה של 29 בנובמבר 1947. מלחמה שגבתה 6,000 חללים מקרב יישוב יהודי שמנה 600 אלף נפש בלבד.
לימים כתב על כך אלוף (מיל’) רחבעם זאבי ז”ל: “צבא של יחפנים, בלי סיוע ארטילרי, חיפוי אווירי או לוגיסטיקה מסודרת יצא למלחמה ההיא ללא סיכוי לנצח, ואף־על־פי־כן שב ממנה עטור ניצחון. ניצחנו כי היינו מאוחדים וחדורי אמונה בצדקת הדרך, כי האמנו בניצחון”.
כך קמה והייתה לעובדה מדינת העם היהודי. קמה – אבל לא נחה על זרי הדפנה. נדלג על מבצע “קדש” (1956) ונגיע ליוני 1967. זו הייתה מלחמה בלתי נמנעת לאחר סגירת מצרי טיראן. אל צבא מצרים הצטרף צבא סוריה, ולאחריו גם ירדן ששלטה עד אז בגדה. ישראל יזמה מכה מקדימה והכריעה את המערכה בשלוש החזיתות בשישה ימים, שהניבו אלבומי ניצחון וספרי תהילה למכביר.
צה”ל שלט בתום המלחמה בשטח הגדול פי שלושה מישראל של קווי 67. העולם כולו הריע לנו. גאווה הייתה להיות ישראלי באותם ימים, שבהם גם שוחררו העיר העתיקה והכותל המערבי. צבא קטן הדביר שני צבאות אדירים, ולהם מיטב החימוש. שוב שולם מחיר כבד, בנפול 780 לוחמי צה”ל. אי אפשר לשכוח את מראות הדגלים הלבנים שהונפו על בתי הערים והכפרים ברחבי יו”ש. עוצמת הניצחון עשתה את שלה במזרח התיכון וברחבי תבל.
הערבים ראו את שיכרון הניצחון שלנו, את פרצי השמחה של הישראלים שחשבו כי תם עידן המלחמות, ולא נרתעו. אנחנו עלצנו, אויבינו הכינו את המערכות הבאות והן לא איחרו לבוא – מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים (העזה במלחמות, ארכה שלושה שבועות וגבתה מחיר דמים של 2,800 חללים), שתי מלחמות בלבנון, וכמובן מבצעים ביו”ש וברצועת עזה. ארגוני הטרור הרימו ראש, ולמעשה החליפו את הצבאות הסדירים של המדינות השכנות, גם הרחוקות (עיראק ואיראן).
חיינו באשליה כי תם עידן המלחמות הגדולות. נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, סוריה התרסקה במלחמת האזרחים הפנימית שלה עם חצי מיליון קורבנות. ואז נכנסנו לעידן הקונספציה. חשבנו שצה”ל ושאר זרועות הביטחון ידעו להסתדר מול אש”ף, חמאס, חיזבאללה ויתר ההתארגנויות הטרוריסטיות. מעטים העלו על דעתם שדווקא מולם ניקלע למלחמה הממושכת והאכזרית ביותר.
מלחמה שאותה תכננו חודשים ושנים ראשי הנחש שטופי השנאה, ידעו להפתיע אותנו, השאננים. ב־7 באוקטובר הם הצליחו לפרוץ לגבולנו, לכבוש ולו זמנית את יישובי עוטף עזה, תוך ניצול גדול המחדלים של מערכת הביטחון וההנהגה המדינית.
במבט לאחור נהיר כי אילו ידעו מפקדי צה”ל לקדם את פני הרעה, אילו היה הצבא ערוך לבלום את המתקפה הרצחנית, פני ההיסטוריה היו שונים. ואולם באותה שבת ארורה נפתח דף קשה ומר בתולדות ישראל. אסון שכמותו לא חווינו: הרס יישובי העוטף, פינוי יישובי גבול הלבנון, מלחמה רב־זירתית שאת סופה אין רואים באופק.
ככל שהצלחנו מול צבאות סדירים, כשלנו מול ארגוני טרור ברבריים שפועלים מתוך רצועת עזה, דרום לבנון ובתוככי יו”ש. שתי נסיגות חד־צדדיות שפורשו על ידי האויב כביטוי לחולשה ולרפיון רוח ישראלי. לשיקולי המערכה הנוכחית נכנס אלמנט קשה ביותר, חסר תקדים - יותר מ־200 אזרחים שנחטפו, 120 מהם עודם בשבי.
היינו מורגלים בניצחונות מזהירים, לסמוך על צה”ל, ואנו מוצאים עצמנו לראשונה בחשש גדול מפני חורבן הבית, מפני מספר החללים ההולך וגדל, מפני גורל החטופים, מפני הרס חבלי ארץ שלמים. כל האתוס הציוני־צבאי שנבנה בגאון מאז תש”ח וששת הימים – קרס לחלוטין. “חרבות ברזל” היא היפוכה הגמור של ששת הימים בכל המובנים – הצבאי, המדיני, הכלכלי וגם החברתי.
וזהו הדבר החמור: שסעים בעורף, הפגנות מרי בצמתים, תקשורת שמרבה לתקוף את הנהגת המדינה (כאילו עתה היא השעה), להוריד את הרוח הלאומית והפרטית, להפיח תחושת תבוסתנות, חולשה, אי־אמון ביכולת לגבור על האויב. לצד כל זה - בידוד מדיני גובר בעולם שמעריך רק את החזקים, אנטישמיות גוברת, הנהגה מפלגת, ישראלים יורדים, דיכאון כללי, בלי אופק לסיום המערכה.
ישראל נמצאת בשפל, בבידוד, אבל ביכולתה להיחלץ מבור התחתיות אם, כדברי גנדי על מלחמת תש”ח, לא נתייאש, נתחזק ברוחנו, נהיה מאוחדים וחדורי אמונה בצדקתנו. אם אין אני לי, מי לי?