את מכת המוות ל"ספרות", כמו ל"שירה", עומדת להנחית הבינה המלאכותית. אם אני מבין נכון, אזי האלגוריתם האלוקי יורד לשורשי הבינה האנושית ומבצע על פי דרישת הלקוח את מלאכת האריזה של המוצר הקרוי "ספר" (במובן הקלאסי של ספרות, לא ספר בישול או טקסט דוקומנטרי) וכמובן גם "שיר". האלגוריתם אורז את המסר על פי הסגנון שהלקוח בוחר. "סגנון", להבנתי הדלה, הוא האריזה. הרעיונות, דגולים ככל שיהיו, יהיו בעמדת "כבר אמרו את זה קודם". האריזה היא המסר והיא השיווק של הרעיון שהלקוח רוצה לדחוף.
מעמדה של הספרות בכלל בכל הנוגע לתוכן הוא בעייתי לא פחות. העולם כפי שהוא משתקף בדיווחי החדשות והמעטפת הפרשנית שלהם הוא הרבה יותר עשיר, מוזר, מאיים, מצחיק, חומל ואפילו מטופש מכל הספרים שנכתבו וייכתבו. העולם החווייתי של אזרחי העתיד לא זקוק למיני סיפורים שסופרים או משוררים תופרים על ברכיהם. בעבר שימשה הספרות כלי לפעמים חשוב להעברת אינפורמציה, אבל היום? מי צריך תובנות ודיווחים בשני כרכים על מלחמה ועל שלום כאשר העולם כולו קורה בזמן אמת.
הר הגעש מאיים להתפרץ: יש דבר אחד שנתניהו לא מוכן לתת לבן גביר וסמוטריץ'
נתניהו וביידן החליטו "לשבור את החוקים"; להיזהר מחבלה ביחסי שתי המדינות
תזרים חדשות, אירועים, תופעות ובעיקר המעטפת המחקרית והפרשנית שלהם אמורים להתכתב אישית עם כל צרכן על הגלובוס ולבנות את עולמו הפנימי והחיצוני. מעין אתגר מלחמתי 24/7. ד"ר גוגל הוא כבר מזמן לא רק הרופא אלא הפילוסוף והמכונאי, מתווך הדירות והרגשות.
לא ברור מדוע מידעים מנומקים על יחסי גברים ונשים הם עניין לתעתועי רוחו הסוערת או הדיכאונית של סופר כזה או אחר ולא להצטברות הניסיון והמחקר האנושי כולו בכל רגע נתון. הנכון הוא שכדי להתמודד עם מפל המידע רצוי שאזרחי המחר יהיו חסינים בפני פייק ניוז ומעשיות חסרות בסיס, מספרי קודש עד ספרי תעמולה בסגנון עגנון או המינגווי.
נכון שלספרים יש עדיין שוק ער ומסורת של קריאה והרגלים שמשיקים לעולמם האישי של צרכני הספרות באמצעות סופרים שעונים על דרישות השוק הזה. אך המכבש של דיווחי אמת על הקורה בסביבה הקרובה והרחוקה של צרכן התקשורת במאה ה־21 יכבוש גם את הרגלי הקנייה והקריאה בעתיד הנראה לעין.
שלא לדבר על ספרות ישראלית־עברית או איך שלא תכנו את האותיות הזעירות שמפליגות על דפי המפרשים הענקיים של "הארץ". עבור חוצנים תרבותיים מסוגי הם חומרי אנתרופולוגיה. מדובר בשוק קטן, שפה גדולה אבל דינוזאורית והנכדים שלי מדברים בינם לבינם ועם חבריהם באנגלית פלוס מבטא.
"ככלל, אנחנו נכנסים לתקופה שסימניה בכלל, כולל הספרותיים, הם CUT THE BULLSHIT; דיבור ישיר ורזה מחליף את שרשרת המשפטים המובילים לקראת הפתעה או שינוי כלשהם, כשהם מעוטרים במליצות ועמוסים במטפורות. נכון הוא שאינך יכול להגיע אל הפאנץ' ליין ללא הכנה, אבל ככל שההכנה מבוססת על רקע עובדתי מוטמע מראש ופחות על משפטים ותיאורים פיוטיים ככל שיהיו, כך הפאנץ' מוצלח יותר.
הדרישה של הלקוח העתידי היא לדעת מיד מי הרוצח. את הנאת פיתולי הדרך ללכידתו יחליפו חומרי מידע מדויקים על אירועי אמת וכל השאר הוא עטיפה מילולית שיש בה בעיקר מאפיינים של בידור" (מתוך ספרי "אנשי הקצה", הוצאת ינשוף, שיצא ב־2008). אין כל רע בבידור ובטקסט מילוי עסיסי, הוא רק חייב להיות מזוהה ככזה.
הכותב הוא סופר לשעבר