ביום שאחרי פעולת החילוץ הנועזת של ארבעת החטופים במחנה הפליטים נוסייראת, ישראל כולה חגגה. ובצדק מוחלט. אבל חלק לא קטן מהתקשורת העולמית לא היה שותף לחגיגה, ובחר להדגיש את ההרס הרב שנגרם למחנה, ואת מספר הקורבנות הפלסטינים הגדול. לפחות 100 איש. סיקור שגרר אצלנו את התגובה האוטומטית של - צבועים ואנטישמים. ולא פחות מזה - את ממד ההפתעה. שלא לומר, התדהמה. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך ייתכן שישראל מבצעת פעולה נועזת, היישר מסרטים הוליוודיים, משחררת ארבעה אזרחים חפים מפשע משבי ארגון טרור אכזרי, ובמקום לזכות בתשואות גורפת עוד ועוד ביקורת בינלאומית.

אחת הסיבות המרכזיות להפתעה הזאת, ולפער הבלתי נתפס בין המציאות כפי שאנחנו רואים אותה לבין איך שהיא נתפסת בעולם, היא מה שהם רואים, ואנחנו לא. רוצה לומר: תמונות ההרס והאובדן הזורמות ללא הרף מעזה לכל טלוויזיה כמעט ברחבי תבל, אבל לא למסכים שלנו. בזמן שאנחנו צפינו בלופ, מלאים בדמעות התרגשות, בתמונות של החטופים השבים הביתה, ברחבי העולם שודרו גם המראות של רחובות נוסייראת ההרוסים ושל אזרחים עזתים שנפגעו במהלך הפעולה הישראלית. במילים אחרות: התמונה המלאה, מבחינה עיתונאית טהורה. תמונה שהיא מורכבת בהרבה מזו שאנחנו רואים כאן.

הדיון שאני מבקש לפתח הוא לא על צדקת דרכנו. בהחלט יכול להיות שהצורך בחילוץ החטופים הצדיק גם את המחיר. מה עוד שאפשר להתווכח בשאלה עד כמה יש בעזה בכלל חלוקה בין חמאס ובין אזרחים תמימים ולא מעורבים. אבל אם אנחנו אכן מאמינים באותה צדקת דרך, מדוע כלי התקשורת המרכזיים שלנו נמנעים כמעט לחלוטין מלהציג את הפגיעה בצד השני? מה יש להסתיר?

תחשבו על זה. מאז 7 באוקטובר, ובייחוד מאז שצה"ל נכנס לרצועת עזה, התמונות שאנחנו נחשפים אליהן משם הן כמעט רק מנקודת המבט של החיילים. והכתבים המתלווים אליהם. ברור לחלוטין שלא צריכה ולא יכולה להיות סימטריה בסיקור של מלחמה שאנחנו צד בה. ועדיין, יש התעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת הישראלית מהתמונות של ההרס האדיר שנגרם ברצועה, וממראות של הרג ופציעה של פלסטינים.

ואני חושב שההתעלמות הזאת צריכה להדאיג את כולנו. כלי תקשורת במדינה דמוקרטית לא יכולים להפעיל צנזורה כל כך גורפת. ולא יכולים להיות מגויסים באופן כל כך מוחלט. יכול להיות שההרס וההרג בקרב הפלסטינים מוצדק, או לפחות בלתי נמנע. זה דיון עקרוני והכרחי, שהתקשורת חייבת לנהל בעצמה, וחייבת לסייע לכולנו לנהל אותו. תנו לנו לשפוט בעצמנו, כצופים וכאזרחים. תראו לנו תמונה מלאה, תרתי משמע. אין לי שום ציפייה בנידון מגופים כמו ערוץ 14, שהוא מגויס מעצם היותו. אבל ערוצים אחרים, שמתיימרים להניף את נס הדמוקרטיה והסובלנות, כמו לכל אורך המאבק על הרפורמה המשפטית, לא יכולים פשוט לעלות על מדים ולנטוש את עקרונות הסיקור הבסיסיים, גם בזמן מלחמה.

והבעיה פה היא לא רק ערכית. כשהישראלי הממוצע לא נחשף בכלל למראות הקשים מעזה, הוא לא מסוגל להבין מדוע מותחים עלינו ביקורת בעולם. ואז הוא נשבה בתפיסה הכל כך אהובה כאן, של כולם נגדנו וכולם אנטישמיים, במקום להבין שמדובר בבעיה הסברתית אמיתית ומורכבת. הרי דמיינו את האירופי הסביר, שאין לו דעה מוצקה לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. קרוב לוודאי שהוא נחרד מהמראות של 7 באוקטובר. אבל מאז חלפו יותר משמונה חודשים שבהם הוא נחשף, על בסיס יומי, לתמונות של ילדים פלסטינים מתים, ערים הרוסות והמוני פליטים חסרי אונים. האם לא טבעי, עד כמה שזה מתסכל, שתהיה לו ביקורת קשה גם כלפי ישראל?

בזמן האחרון יצא לי לדבר עם כמה וכמה ישראלים שחזרו מחו"ל, והיו מזועזעים מהסיקור של המלחמה כפי שנחשפו לו בטלוויזיה המקומית. הם לא היו מזועזעים מהמראות, אלא מהמקום הנרחב שניתן שם למראות האלה. להלן, “אנטישמים". כל עוד נמשיך להסתיר מפני עצמנו את המציאות, נמשיך להיות מופתעים מכך שלא כולם רואים אותה כמונו.

על הסכין

  • ואם כבר העולם כולו נגדנו, אז טורניר היורו. מה עושים, תגידו? משחר ילדותי לימדו אותי שגרמניה הם הרעים, אנגליה והולנד הטובים, וכל השאר נייטרלים. ועכשיו, כולם רעים פרט לגרמניה. אז מה, לקפוץ משמחה מגול גרמני? דם משפחתי זועק מהאדמה. מה שמשאיר פחות או יותר את צ'כיה. פובורסקי עולה בהרכב?
  • ובאותו עניין. בנטפליקס עלתה סדרה חדשה על עליית והתבססות הנאציזם והיטלר, "Hitler and the Nazis: Evil on Trial". היא מבוססת, כמקובל בז'אנר, על מומחים, קטעי ארכיון וסצינות משוחזרות, ומעניקה משקל נרחב למשפטי נירנברג - מכאן גם שמה. אין כאן שום דבר שלא ידעתם, כצופה ישראלי. אבל משמח לחשוב שדווקא בעת הזאת, כשאנחנו נלחמים על לגיטימציה, היא משודרת בכל העולם.
  • "פסטיבל הרנסנס של טקסס", סדרת דוקו חדשה של HBO, מציגה סיפור שנשמע כמעט מופרך. המנהל הנצחי של “פסטיבל הרנסנס של טקסס", עסק ותיק ומצליח המגלגל מיליונים, עומד לפרוש, וצריך לבחור את יורשו. מכאן מתחילה סאגה אנושית מרתקת של תחמנויות, חנופה, תאוות בצע ומאמנת פילים שמצטרפת למרוץ. מרתק.