יאנה יוסף הוכיחה שהיא גם לא יודעת לרקוד וגם לא יודעת להפסיד. "רוקדים עם כוכבים" הוא הריאליטי הנכון לתקופתנו. הוא לא בשידור חי, לא מבזה את משתתפיו ולא לועג לצופיו. זהו אסקפיזם במידה, שמבוסס על השקעה, יכולת ורצון. אלה ערכים ראויים. מכובדים. אלגנטיים. על רקע היפרדות העם לשבטים, ב"רוקדימים" כולם נושאים בנטל. מנסים להוכיח את עצמם ולעשות את המקסימום כדי להצליח ולבדר. במקום לחם ושעשועים, רוקדים ומודחים.
זו תוכנית שנראית טוב, חטובה וסקסית אך גם פופית וסאחית. הריקוד והמוזיקה יכולים להיות שני האלמנטים היחידים שעשויים לנתק אותנו מכאן ועכשיו. וזה לפעמים כל מה שאנחנו צריכים: לראות את און רפאלי מנתר בחולצה פתוחה או את נטע ברזילי נמתחת ומנסה או את טל מורד כובש את הרחבה. אלה דברים נחוצים בימים מתוחים, עצובים ולחוצים.
בדומה לתוכניות אוכל, לצופה ב"רוקדים" אין בעצם מושג מה הוא רואה. אין לו אמצעים לשפוט את התוצאה. רק לפי תגובת השופטים אפשר לדעת אם המנה גרועה או טובה ואם הרקדן ביצע את המשימה. זה תחום אזוטרי שרובנו ככולנו לא עוסקים בו ולא מבינים בו כמעט דבר. אין לאף אחד מושג אם הריקוד היה פשוט, רגיל וסתמי או אם הכוריאוגרפיה הייתה מאתגרת, מסעירה ומעניינת.
הסיבה לכך שהצופה מרותק למסך היא בגלל מה שאין. או יותר נכון, בשל מה שכמעט קורה בו - בריקוד - ולעולם לא יקרה. זה היותר טוב כלום מכמעט של עולם הטלוויזיה. הריקוד הוא אינטימי, צמוד, גבר ואישה, סלב ורקדנית או רקדן וידוענית, נצמדים ונפרדים. מניפים אחד את השני ותופסים. הם מתאמנים שעות בחדרי ריקודים, מזיעים זה על זה, מתחברים כמעט לכדי גוף אחד. קרבה שלעולם לא מגיעה לכדי קתרזיס. כל ריקוד הוא כמו סקס שלא היה ולעולם לא יהיה. זה משגל נסוג טלוויזיוני. כמו סרט על רומן שלא מתגשם, ולכן הוא מעניין.
לאה ינאי על דור הררי. רוקדים עם כוכבים (צילום :באדיבות קשת 12) לצד זה, מה שמצער לראות הוא את רמת הניתוק של הסלב. למשל של יאנה יוסף. מדובר בשחקנית ודוגמנית ישראלית, שהשתתפה בעבר ב"האח הגדול" ונשואה כיום לציון ברוך. יוסף הודחה שנייה. זו הייתה הפתעה, בעיקר בשבילה. היא לא חשבה להיות מודחת בשלב כה מוקדם. היא חשה עצמה כאילו היא נבחרת גרמניה ביורו, אבל גילתה שהיא בקושי אלבניה. מיד אחרי ההדחה היא פצחה בשלל ראיונות שבהם סיפרה מה קרה. על השופטים אמרה: "מההתחלה לא באתי להם בטוב". לא ברור מה זה אומר. היא כמו תלמידה שטוענת שהמורה נטפלת אליה. מההתחלה סימנו אותה. כאילו יש למישהו משהו עליה.
גם ציון ברוך לא עבר על ההדחה בשתיקה: "יש לי מלא דברים לכתוב, אני לא יכול לכתוב כאן", כתב באינסטגרם. אפשר לחשוב מה יש לו לכתוב. מה כבר אפשר להגיד על הניקוד לריקוד.
מה הזוג הזה רוצה מחיינו? מה הם אוצרים ושומרים אצלם בבטן ולא משחררים? מדוע תחושת הקורבנות השתלטה עליהם? איזו קונספירציה מסתתרת מאחורי ההדחה? מה יושב עליה? מה כל כך קשה לתפוס? לפעמים זה הולך, לפעמים פחות. פשוט לא רקדת טוב. ממש ככה. למה אי אפשר לקבל את זה? הפסדת. זו תחרות. לעתים מצליחים ולעתים נכשלים. זה חלק מהחיים. אדרבה, אולי ה"קשיות" והקשיחות הפריעו לה להיות משוחררת ולרקוד כמו שצריך, כאיילה קלת רגליים ושמוטת כתפיים.
אם הזוג היה מרים את העיניים קצת, שניהם היו מבינים שאין ממה להיות מוטרדים. זו אך ורק תחרות ריקודים. בזמנים הקריטיים והמבהילים שישראל נמצאת בהם, להיות מודח מתוכנית ריאליטי זה כל כך לא רלוונטי. כל סלב שטרוד בד' אמותיו מוטב שלא יוציא את אפו החוצה. אין לאיש זכות ציבורית להתבאס כמעט מכלום שאינו חיים ומוות. סליחה, אבל זה פשוט לא הזמן. לאף אחד אין כוח להכיל את רכבת ההרים הרגשית של אנשים מפורסמים שמחפשים תשומת לב. חוץ מהבעות ניחומים, השתתפות בצער ולבבות שבורים מכל מה שקורה מסביב, אין מקום לשום דבר אחר.
מעתה יידע כל מודח מתוכנית ריאליטי שעליו לחייך, לחזור לפרופורציות ולהגיד את הדברים כפשוטם: השתתפתי בתוכנית טלוויזיה מטופשת. אני מקווה שכל החיילים ישובו בשלום והחטופים יחזרו לביתם. חוץ מזה, הכל הבל הבלים.
