בין כלל השיחות שיצא לי לנהל השבוע סביב ההתרחשויות הפוליטיות והשלכותיהן עם כל מיני גורמים מלומדים, מיומנים ומנוסים, בעלי כושר ניתוח מפואר (והיו הרבה שיחות כאלה) - שיחה חטופה אחת סיכמה את המצב הפוליטי בצורה הכי מדויקת מכל השאר.
נהג מונית שלקח אותי לכנסת (הרי היום כל ירושלמי ממוצע יודע כי "יום שיבוש/שיתוק/זעם לאומי - פירושו התניידות שלא ברכב פרטי, כל שכן אם יעדכם הוא כנסת ישראל או נקודה כלשהי באזור דרך עזה שברחביה), כיבה בעצבנות את הרדיו הרבה לפני שמבזקן רשת ב' עבר מחדשות הפוליטיקה לתחזית מזג האוויר ונתן את פרשנותו האולטימטיבית: "זה יורד על זה, ההוא מלכלך על ההוא, בלגן אחד גדול. יאללה - בחירות".
איך יסתיים משבר גיוס החרדים? אלה התנאים שישנו את התמונה
בכיר בש"ס מבהיר: "לא אנחנו נפיל את ממשלת הימין"
אי אפשר לתאר טוב יותר את תמונת המצב העדכנית בממשלה, בקואליציה ובמערכת הפוליטית כולה. אלא שבלקסיקון פוליטי קיימת מילה מיוחדת לתרגום המשפט "בלגן, יאללה בחירות" לשפה מקצועית והיא – "דינמיקה". כלומר, תחנה אחת לפני ההתפרקות, כאשר השחקנים בשני צדי המתרס – בקואליציה ובאופוזיציה גם יחד – מתחילים להריח חומר נפץ באוויר אפילו בלי שיש היגיון ברזל בהפלת הממשלה ובהליכה לבחירות.
מצב ה"דינמיקה" דומה למצבו של מטופל שזה עתה קיבל תוצאות בדיקות והדיאגנוזה של הרופא קובעת כי הוא לא עוד אדם בריא אלא חולה במחלה מסובכת. אומנם הוא עדיין לא הוגדר כחשוך מרפא במצב סופני, והפרופסור אפילו רשם לו תרופה מצילת חיים, אך גם הפרופסור הכי גדול לא יכול להבטיח לו כי הטיפול יצליח והמחלה תמוגר לצמיתות. מה שכן – הטיפול המוצע מסוגל לדחות את הסוף העצוב והבלתי נמנע, אך כבר אפשר לקבוע בוודאות כי ל־120 המטופל, כנראה, לא יגיע.
המשמעות האופרטיבית של הגעת הממשלה למצב של "דינמיקה" היא ההפנמה במערכת כי הבחירות כבר לא יתקיימו במועדן אלא הרבה לפני סתיו 2026. כך שהשאלה מעתה והלאה היא לא "האם" אלא "מתי". בדיוק בסדר הזה, העיקר הוא – מתי. בגלל מה – פחות חשוב. הפוליטיקאים שלנו הם אומני־על בלמצוא תירוץ משכנע ובלהסביר לציבור מדוע אין מעשה נעלה, נחוץ וראוי מלהוביל את המדינה לבחירות דווקא עכשיו ודווקא בנסיבות שנוצרו.
תירוצים מההלכה
הפלת ממשלות על רקע של חילול שבת או עבירה אחרת על יסודות היהדות - זהו "פטנט אולטימטיבי" של המפלגות החרדיות. זה הקלף שתמיד עובד כששולפים אותו ברגע הנכון, ברגע שכמעט תמיד מגיע זמן לא רב אחרי שהחלה ה"דינמיקה". הפטנט בא לעולם הרבה־הרבה לפני שבש"ס המציאו את חוק הרבנים, וגם הרבה לפני שהרוב הלא־חרדי החליט כי על חוקי הפטור מגיוס לצה"ל עבור בני הישיבות החרדיות לעבור מן העולם.
בסוף שנת 1976 פרץ משבר השבת הראשון שהוביל להפלת ממשלת רבין ולהקדמת הבחירות. זה היה בעקבות טקס ממלכתי לקבלת מטוסי F15 הראשונים בישראל. הטקס התקיים בבסיס תל נוף בצהרי יום שישי וגלש אל תוך כניסת השבת – מה שגרם לחילול שבת של מספר שרי ממשלה.
בספטמבר 1999 התקיים מבצע לוגיסטי מורכב להעברת המשחן של חברת החשמל, כאשר הוחלט לבצע את הפעולה ביום שבת על מנת לצמצם שיבושי תנועה במהלך השבוע. רבים מתושבי המרכז יצאו לצמתים כדי לצפות בהעברת המשחן. זמן לא ארוך לאחר מכן אותם תושבי המרכז – לצד תושבי הדרום והצפון – צפו בהתפטרותה של יהדות התורה מהקואליציה - צעד שלא הפיל את ממשלת ברק מיד, אך יצר את אותה הדינמיקה שבתוך זמן קצר הובילה להקדמת הבחירות.
יש לציין שבשני המקרים התירוץ ההלכתי היה לגמרי אמיתי ואותנטי, ועדיין בעיקרו בא להכשיר מהלך פוליטי שהוביל להחלטה מאחורי הקלעים ללכת לבחירות. במקרה של ממשלת רבין הייתה זאת הברית שכרתו צעירי המפד"ל עם אנשי הליכוד, ברית שהבשילה להחלטה להפיל את הממשלה ולהוביל לבחירות שבתורן הובילו למהפך הגדול והמפורסם של 1977. גם במקרה של ממשלת ברק שימש הנושא ההלכתי כפסאדה שמאחוריה נרקם מהלך פוליטי מורכב לחזרת הימין לשלטון.
הדוגמאות מן העבר לא איבדו מהרלוונטיות שלהן גם היום. המצב במדינה בשנה וחצי האחרונות, ובייחוד אחרי 7 באוקטובר, השתנה מן הקצה אל הקצה. שיטות העבודה הפוליטיות, לעומת זאת, נותרו על כנן. המבוי הסתום שאליו נקלעה ממשלת נתניהו השישית מכלל סיבות, ובפרט בגלל משבר הגיוס - הוא אמיתי. ועדיין, המבוי הסתום הזה הוא צומת ולא סוף המסלול.
הצומת שממנו הממשלה עוד יכולה לעלות על מסלול ההישרדות. זהו מסלול שיהיה קצר יחסית, אך עדיין יאריך את ימיה. מסלול נוסף שמתחיל מהצומת המסוכן מוביל ישירות אל הקלפי. הווייז הפוליטי יחשב את המסלול מחדש בהתאם לכמה פעולות של כמה שחקנים שכבר פועלים במלוא המרץ, בעיקר - מאחורי הקלעים.
אחת ההשלכות הכי קשות ודרמטיות של שינוי המציאות עבור החרדים היא העובדה כי החברה הישראלית שינתה את פניה ביחס לסוגיית הגיוס. מה שעד המלחמה נחשב לנחלת השמאל, לעמדתם של ליברמן, לפיד ובוחריהם - הפך היום לדעה הרווחת בציבור הרחב, כולל הציבור הימני והציבור הדתי בחלקו הגדול. "מה שהיה הוא לא מה שיהיה. המצב של הנצחת הפטור עבר מן העולם ולא צפוי לחזור, אם אנחנו אוהבים את זה ואם לא" – המסקנה הזאת מופנמת יותר ויותר בקרב פוליטיקאים חרדים ואף מתחילה לחלחל לבתי הרבנים ולחצרות האדמו"רים.
ועדיין, ההבנה כי החרדים לא יקבלו פתרון לגיוס שאפילו מתקרב למה שהיו רוצים לקבל - אינה מספיקה כשלעצמה כדי שהייאוש והזעם השוררים בש"ס וביהדות התורה יבשילו לכדי פעולה אקטיבית להפלת הממשלה. אם וכאשר החרדים ישתכנעו (בעזרת הגורמים מהאופוזיציה, כמובן) כי עדיף להם לחפש את מזלם בחוץ, ואולי הממשלה הבאה תיטיב איתם יותר מממשלת הימין מלא־מלא, שהתבררה כאכזבה אחת גדולה - אז הדינמיקה תהפוך למפלה והסוף - לקרוב ולבלתי הפיך. ובדיוק עם זה עתיד ראש הממשלה נתניהו להתמודד בתקופה הקרובה.
ככה עושים סדר?
הנחישות שהפגינו השבוע חברי הליכוד המתנגדים לחוק הרבנים של ש"ס לימדה את החרדים לגבי העתיד לבוא בהצבעות על חוק הגיוס. אובדן משמעת קואליציונית הוא בהחלט סימן בולט נוסף של ה"דינמיקה". בליכוד התחילו לחשוב על פריימריז, זה השיקול (שמעתה והלאה מחזק את אומץ המתנגדים, בשילוב של עבודה מאומצת של גורמים מהאופוזיציה שידעו לחמם את המשבר).
השאלה שהליכודניק הממוצע שואל את עצמו, כשתחושת הבטן שלו אומרת לו כי הדינמיקה החלה והרכבת יצאה מהתחנה אל עבר הבחירות, היא: "איך למכור את עצמי לחברי הליכוד בעלי זכות בחירה בפריימריז? ואם לא היום - אימתי?".
באותה מידה גם שחקנים כמו יו"ר עוצמה יהודית, השר איתמר בן גביר, חושבים במונחי טרום־בחירות. הרטוריקה מחריפה, הדוברים עובדים שעות נוספות בניסוח עוד עקיצה לעוד תגובה שבאה על תגובתם, וכן הלאה. ביום רביעי, בשיא המתח, בין תדרוך דרעי נגד הליכוד לבין תדרוך הליכוד נגד בן גביר, נכנס ראש הממשלה בנימין נתניהו לתמונה עם סרטון קצר ומוזר באותה מידה. במהלך 52 שניות קרא נתניהו לשותפיו "להתעלות לגודל השעה, להתאפס ולא לסכן את הקואליציה".
הקריאה היא קריאה הגיונית, לכאורה. עם זאת, העובדה שבשיא המשבר ראש הממשלה בוחר לא לקרוא לשותפיו הבכירים לשיחות נפש בחדר הסגור, אלא לדבר איתם באמצעות סרטונים המופצים בוואטסאפ – מלמדת על ממדי המשבר האמיתיים. נתניהו בחר להעביר את המתח הפנימי לזירה הכי חיצונית, להפוך את השיח הסגור להצהרות פומביות.
האם הסיבה לפתיחת הבליים־גיים מצד נתניהו היא אובדן כושר ההידברות של ראש הממשלה עם שותפיו והיעדר היכולת לנהל איתם משא ומתן? וכל שנשאר הוא לצאת למסע הסברה מול הציבור במטרה להאשים אחרים בנפילתה הקרבה של הממשלה? או שמא נתניהו באמת מאמין כי באמצעות סרטונים תוקפניים הוא יוכל להשליט סדר בשורות הקואליציה, מה שלא קרה בדרכים אחרות, שקטות ומקובלות יותר?
בכל אחת משתי האפשרויות אין זו בשורה טובה לקואליציה. כאשר שותפים קואליציוניים רבים איש עם רעהו במרחב הציבורי - זה מסמן בעיקר שהם מעוניינים לשפר את הסקרים. כשראש הממשלה עושה זאת - סימן שהחלה הספירה לאחור.