בימים האחרונים הולכת ומתבררת לציבור בישראל המשמעות של המושג "התלכדות הזירות": מצב בו הלחימה מול הזירות השונות אינה מתנהל עוד בנפרד ובתזמון שונה אלא במקביל. בעוד הלחימה ברצועת עזה נמשכת ללא הפסקה, אך בעצימות משתנה ונמוכה יותר מזו שהייתה בתחילה, הרי שעצימות הלחימה מול חיזבאללה בצפון הולכת וגוברת לאורך הזמן, עד כדי מלחמה מלאה שבפתחה אנו נמצאים.
מבחינה מודיעינית מסוגלת מדינת ישראל להתמודד היטב עם האתגרים השונים, והתוצאות במהלך הלחימה מוכיחות זאת היטב. היקף נרחב של סיכולים ממוקדים מוצלחים המתבצע, הן כלפי מטרות יחיד בודדות של בכירים בחיזבאללה ובחמאס, והן מול חוליות וקבוצות לחימה בשטח. רשימת בכירי חיזבאללה שכבר חוסלו מאז תחילת הלחימה הולכת ומתארכת, ולמעשה גם בצמרת חמאס בעזה חוסלו כבר רוב ראשי החטיבות והגדודים וגם חלק מצמרת הפיקוד הבכירה ביותר כבר אינו עימנו.
היה פצצה מתקתקת: פעיל חמאס מרכזי חוסל בתקיפה מדויקת בעומק לבנון
הייאוש של ביידן: ״בסוף יהיה הסכם, אבל לנתניהו ולסינוואר שום דבר לא בוער״
הדיווחים האחרונים על ניסיון חיסולו של רא'אד סעד, ראש אגף המבצעים של חמאס בעזה, רק מחזקים את ההבנה שלצה"ל ושב"כ יכולת לפעול מול מספר זירות במקביל. ועוד לא עסקנו במתרחש באיו"ש, בהיקף העצום של הסיכולים בשטח זה ובמספר העצורים הרב של מחבלי חמאס באזור.
יש מי שטען שעצם העובדה שצה"ל אינו פועל בעצימות גבוהה בעזה, מוכיחה כי יכולותיו נמוכות מאוד. טענות אלו כמובן אינן מציאותיות כלל ועיקר. הסיבות בגינן השתנה אופי הלחימה ברצועת עזה קשורות לתוואי השטח, לצורך להתמקד באזורים מסוימים ולבצע פגיעות מדויקות וכירורגיות ביעדים מוגדרים, תוך הימנעות מפגיעה המונית בציבור שאינו מעורב בפעילות.
נכון שצה"ל נכנס ללחימה ללא תוכנית מבצעית ברורה וללא פקודה קיימת בנושא כיבוש רצועת עזה. את מהלכי הלחימה היו צריכים מפקדי הצבא לבנות תוך כדי לחימה, וזו אולי אחת הסיבות שבגינן הגיע צה"ל לרפיח רק בסוף הלחימה ולאחר עיכובים רבים, שנבעו גם מהיעדר אסטרטגיה מדינית ברורה ומחילוקי דעות פוליטיים בתוך ההנהגה. כידוע, ראש הממשלה וגורמי הביטחון הממלכתיים מתקשים להגיע להסכמות עם חבורת החורבן המשיחית המובלת על ידי סמוטריץ' ובן גביר הפועלת בניגוד לכל היגיון מבצעי או מדיני.
אבל היקף ההישגים האדיר של צה"ל ושב"כ ראוי לציון. רוב כוחו הלוחם של חמאס חוסל, רוב מפקדיו אינם עוד בין החיים, כמעט כל מנהרות הלחימה האסטרטגיות הושמדו, כמו גם מחסני האמל"ח ואולמות הייצור. כמות אדירה של ציוד טכנולוגי נתפסה במהלך הלחימה וממנה הצליחו שב"כ וצה"ל לחלץ כמויות עצומות של מידע, הנוגע גם לחטופים הישראלים וגם לתשתיות חמאס בתוך הרצועה.
מידע זה מאפשר לשב"כ וצה"ל לחזור בכל פעם למקומות בהם כבר פעלו לפני כן, ולפגוע שוב ונקודתית באתרי לחימה אסטרטגיים של חמאס. פשיטות מבצעיות אלו מאפשרות לצה"ל גם לפגוע בלוחמי ומפקדי חמאס, החוזרים אל השטחים מהם לכאורה יצא הצבא מתוך תחושה שהמקום בטוח.
במציאות הנוכחית אין לצה"ל עוד צורך בלחימה בעצימות גבוהה בתוך רצועת עזה וכיום הלחימה חייבת להתנהל בצורה ממוקדת ומחושבת, בהתבסס על מודיעין מדויק וזיהוי נקודתי של יעדים. במקביל על צה"ל לשמר ולבנות את כוחו לקראת עימות אפשרי רחב יותר, המתפתח בגבול הצפון מול חיזבאללה, ואף לקחת בחשבון שבעימות שכזה אנו צפויים גם למעורבות של המיליציות הפרו איראניות בעיראק, לירי של החות'ים מאזור תימן ואלי אף לירי ישיר מאיראן, כפי שחווינו בחודש אפריל האחרון.
על רקע כל העובדות הנ"ל, ונוכח המציאות המדינית המתקיימת מול ארה"ב, ראוי שמנהיגי המדינה ישקלו היטב את צעדיהם בהמשך מתוך ראיית טובת המדינה ואזרחיה, וטובת חיילי צה"ל והחטופים והחטופות שעוד נותרו בחיים וזאת לטווח הארוך. האופן בו מתפקדת כיום הממשלה מצביע על התנהלות הפוכה לחלוטין שבה גורמי הקיצון המטורפים הם שמכתיבים את המדיניות ומנהלים פוליטיקה פנימית עלובה, שבה הם מנסים להמשיך ולייצר שינוי משטרי ומשפטי בישראל תוך כדי הלחימה.
המשפט "תנו לצה"ל לנצח" תקף גם כיום. על ראש הממשלה לאפשר לצה"ל לפעול כמו שהוא יודע, לבנות אסטרטגיה ומדיניות ארוכת טווח המשולבת באסטרטגיה האזורית, אותה מנסה להוביל ארה"ב, ולמנוע מחבורת הפורעים בממשלתו להמשיך ולהוביל את המדינה לחורבן ואבדון, רק מתוך מניעים פוליטיים, חזוניים וסקטוריאליים צרים.
כדי להיות מציאותיים חייבים להבין כי "הניצחון המוחלט" עליו הכריז נתניהו, הוא מושג אמורפי חסר כל משמעות. לא יהיה ניצחון מוחלט, חמאס לא יושמד לחלוטין וחיזבאללה לא ייעלם מהמפה. חוכמת המנהיגות היא להגיע למצב שבו חמאס אינו מושל עוד ברצועה ואינו מסוגל לייצא טרור לעבר ישראל - מצב שבו אזרחי ישראל, בצפון ובדרום, יכולים לשוב בבטחה לבתיהם ולחיות בהם בביטחון מוחלט, לאחר שמדינת ישראל דאגה להחזיר את חטופיה והרוגיה מידי חיות האדם של חמאס. כדי להשיג את כל זה נדרשת מנהיגות אסטרטגית אמיצה הזוכה לגיבוי רחב, כזה שאינו קיים כיום בממשלה, ולכן דורש חשיבה מחודשת על מבנה והרכב המנהיגות הפוליטית בישראל.
ליאור אקרמן, ראש תחום החוסן הלאומי במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.