לאיטלקים יש פסטה, לצרפתים יש בגט, ואחד הפריימים המשעשעים ששודרו לאחרונה בערוצי הספורט היה של אוהדים של קבוצות ששיחקו נגד הנבחרות הללו ששברו מולם כהתרסה מקלות פסטה יבשה או בגטים, מה שגרם לי לתהות מה היו שוברים מולנו אם היינו בטורניר הזה. אולי ברוח התקופה היו מעיפים עליהם כדורי פלאפל ברוגטקה צה"לית, זו שמחזירה אש לשדות של לבנון.
אין שום דבר רע בניסיון לתקן דברים שמפריעים לנו | טליה לוין
אמבטיית קרח: גם אני נפלתי לטרנד וטבלתי במשך דקה | טליה לוין
ובעצם פלאפל הוא לא ממש מאכל שלנו. ובכלל, לא ממש נצליח לשווק מאכל כישראלי, תמיד יקום מישהו ממדינה שכנה ויתלונן שהוא שייך לו, ויש לנו ניסיון לא מבוטל עם זה. והנה מצאנו את הפרדוקס הישראלי הקולינרי, כאילו שהיינו צריכים עוד אחד.
ובכל מקרה, בכל הנוגע ליורו, אין ממש מה לדאוג. ישראל רחוקה שנות אור מהיורו מסיבות ספורטיביות, ולפי איך שזה נראה כרגע, גם במישור המדיני המצב לא להיט.
אפשר לצעוק אנטישמיות עד מחר, אבל הכתובת הייתה תמיד על הקיר. בצפייה במשחקי היורו הנוכחיים קבעתי לעצמי כלל חדש: לעודד רק את הנבחרות הפרו־ישראליות, כאילו שזה באמת אכפת למישהו. ובכל זאת, ואף שאני דבקה בכלל שקבעתי לעצמי, אני לא אוהבת את ההתבכיינות המקומית על השנאה ה"פתאומית" של העולם. בטח שלא את הקורבנוּת המעגלית הזאת של עם שלא מפסיק לחיות תחת הנרטיב של “שונאים אותנו ובכל זאת אנחנו חזקים".
אני לא חושבת שאנחנו חזקים מול העולם, ובטח לא בינינו לבין עצמנו. אם לומר את האמת העצובה עד מאוד, אני חושבת שנחלשנו כי איבדנו את עמוד השדרה של החשיבה שלנו כאזרחים. אנחנו שוב ושוב מטולטלים בתוך הסתה פראית שתפקידה אחד: תהרגו זה את זה, תשנאו כמה שיותר, כך יהיה הרבה יותר קל לשלוט באספסוף שלוחם איש ברעהו, כי זה קל.
יש לי ביקורת רבה, אבל בניגוד למנהגי בעבר, אני כמעט לא כותבת ברשתות בתקופה האחרונה. כתוצאה מכך השקט הנפשי שלי, אם יש מונח כזה בכלל בתקופה הנוכחית, השתפר פלאים. למען האמת, אני משתדלת לא לשתף במה שאני באמת מרגישה כלפי “המצב", אני אפילו מתקשה עם שיחות כאלה. הסיבה היא שמצאתי שאנשים באים להשמיע את קולם ולא להקשיב ובעיקר לא מצליחים להבין מורכבויות של מחשבה לא סכמטית.
ביקרתי חברים לא ישראלים בחו"ל, ואחד מהם התחיל לדבר בגנות ישראל בהקשר מדיני כלשהו. לא שבאמת צריך סיבה. לדעתי הוא צדק, אבל אף על פי שבשיחות עם חברים ישראלים השמעתי את אותם טיעונים שהוא השמיע, נכנסתי דווקא איתו לריב. לא הבנתי איך הוא מעז לדבר על המדינה שלי כשהוא לא באמת מבין מה זה אומר לחיות כאן. מי ששמע את זה מהצד, היה מופתע ממני. אבל החיים הם לא שחור ולבן, כמו גם סיטואציות, כמו תפיסות עולם.
זה כמו להיות ישראלי ולא לדעת מה המאכל הלאומי, כי המדינה מורכבת מעדות שונות ומהשפעות ורבדים שונים. שום דבר פה לא חד־משמעי, גם לא מה שאנחנו חושבים שהוא אמת מוחלטת על המקום הזה שהוא הבית שלנו. ואולי הטעות הגדולה שלנו היא לא להצליח לעשות זום אאוט על הסיטואציה (כי זה קשה, נכון) ולנסות להסתכל על עצמנו מהצד ולראות את התמונה הגדולה, מי ומה באמת מושך לנו בחוטים ומה התפקיד שלנו כאזרחים.
ואם בכל זאת צריך לשים את האצבע על מה ישראלי באמת, אני מניחה שזו תהיה יכולת ההישרדות הפנומנלית של האזרחים, שיוצאים מהבית ובכל יום נמצאים בסוג של מלחמה וצולחים אותה כבר 76 שנה. במדינה הזאת אין יום שבו מזג האוויר לא תוקף אותך, או בהצפה או בשרב כבד, או בלחות בלתי נסבלת, אין יום שבו יוקר המחיה לא נכנס לך לעין, או שטיל או כטב"ם לא עושים את דרכם מעל לראשך.
אין יום שבו אתה לא נאבק בכבישים או מול הממסד, או עומד בתחנת אוטובוס לא מוצלת, משתמש בתחבורה ציבורית שלא עובדת כשצריך אותה. אין מנגנון תמיכה חברתי, הכנסת לא מתפקדת, והפוליטיקאים עסוקים בפליטות פה לא מוצלחות, מוסדות ציבוריים נעלמים כשצריכים אותם, והחדשות לא נגמרות.
פגשתי לאחרונה חקלאים שמנסים להציל את התוצרת שלהם שנמצאת במה שהפך להיות שטחי אש. הם לא מקבלים מענה או פתרון מהמדינה אבל לא מתייאשים וממשיכים בשלהם. לא כי יש להם ברירה אחרת.
כל מפגש כזה רק מחזק אצלי את האמונה שיש פה חומר אנושי פנומנלי שאנחנו לא עושים בו מספיק שימוש במקומות הנכונים. ואנשים טובים זה מאפיין מספיק טוב למדינה. אפילו טוב יותר מפסטה או מבגט ואפילו מכדורי פלאפל.