דווקא שעתם הגדולה של 20 בני נוער ישראלים מצטיינים בכדורסל שיצאו למחנה אימונים בינלאומי בסרביה, מזכירה עד כמה אנחנו בצרות. ליתר דיוק, 19 שחקנים ושחקנית אחת, שהיא במקרה אחייניתי האהובה. 

אנחנו לכודים בחלום בלהות: ובכל זאת יש נקודת אור קטנה | כרמית ספיר ויץ
"לתאר את הזוועה במילים": על ספרות ישראלית פוסט 7/10

בתדריך האחראי לקראת הטיסה הם התבקשו לשמור על פרופיל נמוך, לא לדבר בעברית, לא להסתיר את עובדת היותם ישראלים אבל גם לא לנפנף בה ולהימנע מחולצות עם כיתוב בעברית. אני לא יודעת מה ציער אותי יותר: ההפנמה המהירה או התשובה לשאלה “ואיך הרגשת עם זה?". כי התשובה הייתה: “הכל טוב. אני לא רוצה למות". לא רוצה למות, אומרת לי הגיבורה הקטנה־גדולה. 

תמיד היו מקומות שצריך היה לשמור בהם על פרופיל רגוע בכל הנוגע לעובדת היותנו מישראל, זה לא חדש. לעומת זאת, תמיד היו מקומות שאפשר היה להשוויץ בהם בעברית, ועכשיו גם הרשימה הזו הולכת ומצטמצמת. אין לי כוח להיכנס לשאלה מי האחראים לכך שהגענו עד הלום. אני רק מקווה שכאשר הם יסתלקו מחיינו עוד אפשר יהיה לתקן. 

תמונה אחת חקוקה לי היטב מטיסה לאיסטנבול בסוף שנות ה־90: ישבנו בבית קפה על קו החוף ואחד העובדים ששמע עברית, ניגש אלינו בחיוך רחב. תגידו, כמה ישראלים יש? שאל. אמרנו לו: בערך שישה מיליון, והוא ענה: “לא התכוונתי לשאול כמה תיירים ישראלים יש כאן באיסטנבול. התכוונתי: כמה ישראלים חיים בישראל?". כשהסברנו לו שהבנו היטב את שאלתו, ציין בהתפעלות: אתם נראים המונים. אולי זה משום שאתם עושים הרבה רעש וצוחקים הרבה.   

בשנות ה־70 וה־80 שודרה בטלוויזיה הסדרה “ילדים בעולם - גולה כחולה גדולה" ("Big Blue Marble"), שסיפקה הצצה לצורות חיים אחרות של ילדות וילדים על פני כדור הארץ. כדור הארץ הוא כמובן הגולה הכחולה. קית' בן ה־12 הוא גולש גלים מהוואי, מל בן ה־10 מטקסס רוכב שוורים, אנדרוס בן ה־10 משווייץ ואביו מאמנים כלבי סן ברנרד לפעולות חילוץ בהרי האלפים וכך הלאה. 

באותן שנים שבהן הכרנו את נגנית הבנג'ו וונדי הולקומב בת ה־14 מאלבמה, שמנגנת בבתי אבות שכונתיים כדי לרומם את רוחם של הזקנים וחולמת להיות כוכבת, שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה של תשדירי שירות. הם יכלו לשמש יופי של פרק לתיאור הילדות הישראלית: הם שילבו בין איסור על קטיפת פרחים ושמירה על יצירות אומנות במוזיאון (“אַל תִּגַּע בִּי פֶּן תִּפְגַּע בִּי"), ובאותה נשימה התריעו מפני חפצים חשודים ("אַל תִּגַּע פֶּן תִּפָּגַע"). והיה כמובן התשדיר הפופולרי: "אני יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת (וגם אסור להתקרב!)". בזמן שילדי העולם עסקו בגלישה, בנגינה וברכיבה על שוורים, ילדות וילדי ישראל למדו לחיות לצד תחביביהם היומיומיים בשגרה דרוכה ולדקלם את הצירוף "חפץ חשוד". 
נדמה לי שכולנו מכירות ומכירים היטב את הצירוף הזה. כמו שיש “ארוחת בוקר", “חמש אבנים", ו"מלח מים" כמנטרה נגד דבורים, כך יש “חפץ חשוד". פשט חלק מההווי, אם אפשר לקרוא לזה כך. 

קשה לי לשכוח את היום החגיגי שבו הגיעה ניידת חבלנים למגרש בית הספר שלנו והמנהל אמר בקול נרגש שהנה, עכשיו יראו לנו איך מפרקים חפץ חשוד. אף לא אחד מאיתנו חשב שמדובר במציאות לא במיוחד נורמלית. לא ברור מתי הביטוי הזה נכנס לשימוש לראשונה. בעיתוני העבר מופיעות ידיעות כבר בשנות ה־40 של המאה הקודמת עם סיפורים משונים על נערה שעובר אורח ראה “בזמן שעטפה חפץ חשוד" על פסי מסילת רכבת. החפץ היה תינוקת אומללה שניצלה. ידיעות אחרות הן על חפצים חשודים שהתגלו כלא חשודים כלל, ועוד ידיעות על חפצים חשודים שאכן התפוצצו וגרמו לנזקים קשים. 

בשנות ה־50 היו קמפיינים שהתריעו מפני מוקשים עם הססמה: “בראותך חפץ חשוד זכור: אל געת". אני באמת לא יודעת באיזו עוד תרבות זה קיים, שאפילו בפזמונאות מדברים על חפצים חשודים, למשל בשיר של יוסי בנאי, “ארץ משגעת":  “ארץ יפה / תשדיר שירות / שמש טובה / חפץ חשוד / ים וחולות / גבול ביטחון / ותוכניות / לחיסכון".

בערב קפצתי לקניון ירושלים, שהפך למקום בילוי מועדף על קבוצות של ילדים ובני נוער. את החבורות של ילדות וילדי המפונים מהצפון אני כבר יודעת לזהות. בכניסה לקניון עמד השומר, חצי מנומנם. קבוצת נערות ונערים עברה בתהלוכה בעמדת הבידוק. “הוא מחבל! כדאי לבדוק אותו שלא יתפוצץ עלינו", אמרה נערה אחת ופרצה בצחוק. וככל שהצחוק שלה הפך ליותר פרוע, כך יותר רציתי לבכות. 

בהתחלה התרגזתי ורציתי לשאול אותה אם היא חושבת שזה מצחיק. אחר כך חשבתי לעצמי שאולי זו פשוט עוד דרך להתמודד עם הידיעה שכל הזמן יש פה משהו שקוף שמרחף מעל ולפעמים הוא מונח על הספסל, ליד עץ או אלוהים יודע איפה. ה"משהו" הוא איום קיומי, ואם לא נהיה ערניים וגם נדע לצחוק על זה, נשתגע. לילדות ולילדים שלנו באשר הם, אני מאחלת שיקומו בבוקר בלי פחדים ויוכלו לחיות חיים שקטים ונטולי דריכות.