בלילה אביבי אחד במאי 1969, בנימין נתניהו מצא את עצמו הכי קרוב שאפשר למוות. הוא היה אז לוחם בסיירת מטכ"ל, שהשתתף במבצע בולמוס 4, בכוח שחצה יחד עם שייטת 13 את תעלת סואץ על סירות גומי בדרך לגדה המערבית.
הציבור תמך בבג"ץ הגיוס - אך מתח ביקורת נגד גורם אחד ספציפי | מיוחד
הקבינט החליט להסדיר יישובים לא חוקיים ביו"ש - והאיחוד האירופי הגיב בחריפות | פרסום ראשון
במהלך החצייה, שני לוחמים מצרים פתחו באש. נתניהו נפל למי התעלה. הוא סחב עליו כמות מוגזמת של תחמושת ושקע במצולות. אחד הלוחמים היה מהיר מספיק להושיט יד ולמשות את נתניהו מהמים. כתבות דיווחו שהיום הוא אחד מתומכי המחאה בקפלן. השאר היסטוריה.
השבוע, מי שזרקו לנתניהו גלגל הצלה פוליטי היו, גם הפעם, מתנגדיו. שופטי בית המשפט העליון. אלו שלא בדיוק מסמפתים את ראש הממשלה בעקבות הרפורמה המשפטית, שבה הם רואים 9D שמאיים על הבית, כשנתניהו מבחינתם הוא נהגו.
ועכשיו, ראש הממשלה, האיש שלא נועל אופציות ותמיד שואל את יועציו הקרובים ביותר באקווריום "מה התסריט ה־101?", הוא האדם שצריך לשגר תשעה זרי פרחים לשופטי העליון, שקבעו פה אחד השבוע כי חוק הגיוס השנוי במחלוקת אאוט, והצדק אין. המדינה תהיה מחויבת לגייס את תלמידי הישיבות.
נתניהו אומנם מכנה "אח" את מנהיג ש"ס אריה דרעי, אבל הוא יודע היטב שחוק הגיוס שמוביל חברו, שמעניק סופית לזרם מרכזי בחברה שלנו פטור רשמי משירות צבאי בזמן מלחמה מתישה – הוא שערורייה. ושוב ראש הממשלה נסחט פוליטית ומוצא את עצמו שחקן בתפקיד ראשי בתיאטרון האבסורד הזה כדי להחזיק ראש מעל המים. בדיוק כמו אז בתעלת סואץ.
ירידה לספסלי האופוזיציה היא מבחינתו אסון. אפשר לכתוב שם אוטוביוגרפיה מרתקת שמלמדת הרבה על אישיות שלא מוותרת, וכעוף החול מתרוממת וממשיכה במהירות אחרי כל נפילה. אבל נתניהו חי ונושם שלטון. כתיבת ספרים נוספים תחכה לפנסיה.
וכך, בתוך הליכוד שקיבץ בתוכו כמה כוכבים בלתי ניתנים לניהול ושליטה, נולדה קבוצת המתנגדים לחוק הגיוס בנוסח הנוכחי: השרים יואב גלנט וניר ברקת, וחברי הכנסת אופיר סופר, בועז ביסמוט, טלי גוטליב, משה סעדה, אליהו רביבו, אלי דלל ודן אילוז.
נתניהו יודע בתוכו כמה הם צודקים, וסביר להניח שלו היה יכול, היה מצטרף בעצמו ואומר בפשטות מה שכל לוחם שמבלה את חודשיו האחרונים תחת אש בעזה ובגבול לבנון יודע: מי שלא משרת את המדינה שלנו, לא ראוי לנשום את האוויר החברתי־כלכלי שלה. נכון, לימודי תורה הם ערך חשוב בדת ובמסורת היהודית. אבל פיקוח נפש, חיי אדם, חייבים להיות מעליהם.
אז הנה, את מה שלא הצליח נתניהו לעשות פוליטית, עשו בשבילו שופטי בג"ץ. זה שנתניהו פעם היה אחד מחסידיו הנלהבים והפך את עורו כלפיו. "תראו", יכול עכשיו נתניהו לומר, "זה לא אני, אלו בעלי הגלימות השחורות מבית המשפט העליון הזה". איך אמר מנחם בגין, המנהיג הראשון של הליכוד? "יש שופטים בירושלים".
בוגי במצולות
לפני שנות נצח, כלומר שנים לא רבות, כלומר לפני מלחמת האחים המילולית והמלחמה האמיתית בעזה שבאה בעקבותיה, הייתה פרשת הצוללות. המקום כאן צר מהכיל את פיתולי העלילה המסובכת. והנה, השבוע ועדת החקירה הממלכתית לעניין החליטה לשלוח מכתבי אזהרה לבכירים שעסקו ברכש כלי השיט.
עבור המוזהר נתניהו, נראה כי בתוך שלל המשברים, האירוע הזה עובר מאחורי ראשו. אולי זה עור הפיל שלו, אולי סדרת המשפטים שהוא מנהל במקביל לכל ("לא היה כלום כי אין כלום", זוכרים?) ואולי משום שמעל כל אלה יש מדינה במלחמה שהוא צריך לנהל – מבחינתו מדובר כרגע בעוד נייר שספק אם יש לו זמן להתעמק בתכניו.
עבור ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שגם הוא הוזהר, מדובר באירוע בעייתי יותר. כהן, שמתחמם על הקווים לקראת כניסתו הצפויה לפוליטיקה, מצפה לתחקירים בנושאים אישיים שבוודאי נערמים עכשיו על שולחנות במשרדים האסטרטגיים ששכרו יריביו. מבחינתו זו מכה תדמיתית שמדיפה ריח של שחיתות, כזו שתספק עוד חומר לקמפיינים הפוליטיים שינוהלו נגדו.
אדם אחד דווקא היה אמור לחגוג. לכאורה, זה היה צריך להיות השבוע של משה (בוגי) יעלון, המוכיח בשער. האיש שבמשך שנים הלך על הראש של נתניהו עם קמפיין הצוללות. האיש שטען שנתניהו בגד בביטחון ישראל, שיש לשולחו לכלא.
אחרי שהקוקפיט של מפלגת כחול לבן, שבוגי ישב בתוכו, התרסק בלי להשאיר אחריו קופסה שחורה, שר הביטחון לשעבר נסחף עם הרעיון והמשיך עם קמפיין הצוללות אל תל"ם (היה דבר כזה), מפלגה עצמאית שנראה שאפילו בני המשפחות של המתמודדים לא ממש הכירו. המפלגה לא הצליחה לגרד בסקרים את אחוז החסימה, ופרשה לפני הבחירות כדי לא להתבזות. אז למה בוגי לא חוגג? אולי כי הקמפיין הצליח. הצליח מדי. השבוע גם הוא קיבל מכתב אזהרה. יש עורך דין טוב בסביבה?
נפש לוחמת
מעולם לא הייתי בשדה קרב. כלומר, לא קרבות היום־יום שבהם אני נלחמת בכולם. שדה קרב אמיתי. עם דם, צעקות של פצועים, מסוקי פינוי וריח אבק השריפה שלא עוזב את הנחיריים. השבוע סיימתי מסע שהביא אותי הכי קרוב שאפשר לחוויית המלחמה. קבוצת לוחמים פצועים בנפשם התכנסה לארבעה מפגשי סדנת סטוריטלינג (איך מספרים סיפור) שאני מעבירה.
אף שמילים זה המקצוע שלי, והתכנסנו הרי ללמוד איך לספר סיפור, אני מתקשה להעביר כאן את התחושה המפעימה שעברה עליי מדי שבוע בכל מפגש עם האנשים הנפלאים האלה. כמה עמוק הם שיתפו זה את זה ואותי, כמה רחב מנעד הכאב הרגשי שהם מביאים משדה הקרב אל חייהם.
כמה האומץ שגילו במלחמה ממשיך איתם עכשיו במסע להשתחרר ממנה, לתאר את חוויותיהם משם כדי להסיר את המשקל הכבד מהלב והנפש. קשה לי להסביר כמה אהבה זכיתי בעצמי לקבל מהם. איזה חיבור נשמות, איזו זכות אדירה הייתה לי. אז לוחמים יקרים, חברים שלי, אתם שהפכתם לחלק מחיי בחודש האחרון, אני מאחלת לכל אחד מכם (וגם כמובן ללוחמים שאינני מכירה) שהמראות שראיתם בשדה הקרב והחוויות שלקחתם משם, יחזרו לחייכם כמה שפחות.
אני מקווה שמה שהשמעתם זה לזה וגם לי ייתן לנפש שלכם מעט מנוחה. אני מבקשת מכם להמשיך לספר את סיפוריכם באומץ, קודם כל לעצמכם. אני רוצה לראות אתכם נהנים מחיים בריאים, שלווים ומאושרים. אני כבר מתגעגעת אליכם. מקווה שנתראה שוב – רק בשמחות בבקשה.