במשך שנים הבהירו לנו שמערכת המשפט היא השכפ"ץ של המדינה, המגן בפני סכנות השיפוט הבינלאומי. מכאן, ככל שיגברו כוחה ועוצמתה של מערכת זו, כך יתחזק השכפ"ץ של המדינה.
ב־1 בינואר 2024 הסמיך את עצמו בית המשפט העליון, ברוב של 8 נגד 7, לבטל תיקון לחוק יסוד, שקבע שאין לפסול החלטות ממשלה ושריה משיקולי חוסר סבירות (להלן "תיקון הסבירות"). הרוב הדחוק הושג בקולן של שתי שופטות שפרשו מבית המשפט, והספיקו לכתוב את פסק דינן במסגרת שלושת החודשים הניתנים לשופט שפרש להשלים את כתיבת פסקי דינו. למרבה האירוניה נומק פסק הדין, בין היתר, בכך שתיקון הסבירות שבוטל התקבל בכנסת ברוב צנוע של 64 קולות. טיעון זה הושמע בלי להבחין ברוב הלא פחות צנוע שבו הוכרע פסק הדין עצמו.
זמן מציל חיים: אפשר למנוע את נזקי העישון
פוטין צריך לחשוש: התקוממות הקיצוניים ברוסיה היא תקדים חדש | דעה
התפתחות אירונית נוספת התרחשה לאחר פסק הדין, כאשר בית המשפט אישר את מינויו של איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, בנימוק שהמינוי נמצא במתחם הסבירות. אם לא היה העליון מבטל את תיקון הסבירות, יכול היה לומר שסבירות המינוי בממשלה איננה בתחומו ולכן אין הוא מתייחס למינויו זה. אבל כעת נדרש העליון להחליט והוא פסק שמינויו של בן גביר – סביר, ואילו מינוי של דרעי, כך פסק העליון בעבר – איננו סביר. כך גם נותרה בעינה שאלת הסבירות של פסיקת העליון בנושא הסבירות.
מכל מקום, בהחלטתו בינואר 2024 פסק העליון שהוא מוסמך לבטל לא רק חוקים רגילים אלא גם חוקי יסוד. התוספת שהעניק העליון לעצמו היוותה לכאורה חיזוק לשכפ"ץ של המדינה. למרבה הצער, הסתבר שאירע ההפך הגמור. ישראל הפכה למה שבלשון עממית מכונה "ילד הכאפות" של המשפט הבינלאומי. כיצד אירע הדבר ומה גרם לכך?
בנושא זה ראוי להתייחס לקשר בין משפט, פוליטיקה וכוח, נושא שעסקתי בו במסגרות אחרות. בהקשר הנוכחי אציין שהמשפט איננו תמיד "ניטרלי" ו"מקצועי", וכי לא פעם קיים קשר הדוק בין משפט לבין כוח ובין משפט לפוליטיקה. קשר זה הוא לעתים סמוי מהעין, אך ניכר היטב במישור הבינלאומי. די להמחיש זאת באמצעות מלחמת אוקראינה. המערב טוען שרוסיה הפרה את המשפט הבינלאומי בכך שפתחה במלחמה נגד אוקראינה, ובית הדין הפלילי הבינלאומי אף הוציא צווי מעצר נגד הנשיא ולדימיר פוטין.
לרוסיה יש גרסה שונה בדבר המשפט הבינלאומי, ופוטין אף דאג לחוקק חוק שלפיו כל שיתוף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי מהווה עבירה פלילית. לטענת רוסיה, הניסיון לצרף את אוקראינה לנאט"ו מסכן את ביטחונה ומהווה הפרת הבטחות שניתנו לה. יתר על כן, באזורי אוקראינה שאותם היא חותרת לספח, יש לתושבים זכות להגדרה עצמית ורובם תומך בהצטרפות לרוסיה.
לכך הם מוסיפים שהמערב לוקה בצביעות, שכן זה בדיוק מה שהמערב עשה במלחמת קוסובו, שבה ביקש הרוב המוסלמי לממש את זכותו להגדרה עצמית ולפרוש מסרביה. סרביה התנגדה, אך כוחות נאט"ו תמכו במוסלמים וכפו בכוח את פרישת קוסובו מסרביה. הוויכוח בין רוסיה למערב לא יוכרע בדיונים בין מלומדי משפט. השאלה אם יגבר המשפט הבינלאומי בנוסח שדוגל בו בית הדין הפלילי הבינלאומי או בנוסח שדוגל בו פוטין (המוכן מצדו לשלוח את התובע ואת שופטי בית הדין לכלא) תוכרע בכוח, בהתאם לתוצאות המלחמה. אגב, קיימת גם אפשרות של הסדר פשרה שבמסגרתו יבוטלו צווי המעצר נגד פוטין.
מערכת דינים כפולה
מצבה של ישראל שונה לחלוטין, והיא זקוקה להגנה מפני משפט פוליטי עוין במישור הבינלאומי. השכפ"ץ של ישראל בתחום זה היה מורכב משלוש שכבות. האחת, המבנה הדמוקרטי של המדינה. השנייה, חתירה לשלום עם העולם הערבי. השכבה השלישית הושתתה על תמיכת הדמוקרטיות המערביות ובראשן ארה"ב בישראל. כיום אנו עדים להתערערותן של שלוש השכבות הללו.
מדינת ישראל הייתה דמוקרטית מיום היווסדה. זכויות הצבעה מלאות הוענקו מהרגע הראשון למיעוט הערבי למרות מלחמת חורמה שהעולם הערבי (כולל ערביי ישראל) ניהל נגדנו. הקשיים התעוררו לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבשה ישראל שטחים עצומים ממצרים, מירדן ומסוריה. נושא השטחים כרוך בשאלות יסוד שבמרכזן צורכי הביטחון של ישראל וזכויות היסטוריות.
במקביל התעוררה השאלה הדמוקרטית הכרוכה במעמד התושבים בשטחים שנכבשו. ישראל סיפחה את ירושלים המזרחית וכעבור זמן מה את רמת הגולן. העולם המערבי הסתייג מהסיפוח, אך לא נאבק נגדו, מה גם שהשאלה הדמוקרטית נפתרה בעיקרה על ידי כך שהוענקה לפלסטינים במזרח ירושלים זכות תושבות (כולל ביטוח לאומי וביטוח בריאות). זכויות כאלה הוענקו גם לדרוזים בגולן, שחלקם אף זכו באזרחות ישראלית.
המצב בגדה הסתבך נוכח ההתנחלויות ההולכות ומתפשטות, בעוד ישראל מתהלכת זה כ־50 שנה בין הטיפות. מדינת ישראל נמנעה מסיפוח הגדה אך החילה את החוק הישראלי על הישראלים שהתיישבו בה, ואילו הפלסטינים בשטח שבשליטת ישראל נותרו חסרי זכויות אזרח וכפופים למשטר צבאי. כך נוצר מצב בלתי נסבל של מערכת דינים כפולה, אחת לישראלים והשנייה לפלסטינים.
במקביל גילתה ישראל נכונות לוותר על שטחים תמורת שלום. ממשלת רבין חתמה על הסכמי אוסלו ושילמה על כך מחיר כבד. מאז הצהירו כל ראשי ממשלת ישראל (כולל בנימין נתניהו) על הכרה בפתרון שתי המדינות, ואילו הפלסטינים סירבו להצעות המתונות ביותר שהוגשו להם, לרבות הצעת השלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט.
טובות הגנה למקורבים
התמונה השתנתה לאחר הבחירות האחרונות, שהתקיימו בנובמבר 2022, שבעקבותיהן הוקמה ממשלת נתניהו האחרונה. בממשלה זו מכתיבים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מדיניות השוללת הקמת מדינה פלסטינית ודוגלת בסיפוח שטחי הגדה המערבית לישראל. נתניהו הצטרף לעמדה זו, בלי להציע שום פתרון לאוכלוסייה הפלסטינית. במקביל נמשכת זה תשעה חודשים הלחימה בעזה, שעה שממשלת ישראל אינה מסוגלת להציע אלטרנטיבה לשלטון חמאס ואין בידה שום פתרון לתושבים הפלסטינים.
בנסיבות אלה הסירו רבות ממדינות המערב את השכפ"ץ המדיני שניתן לישראל, וחלקן אף הכירו במדינה פלסטינית. העוצמה של מה שנותר מהשכפ"ץ האמריקאי מוטלת בספק, ולא ברור מה ארה"ב תעשה כדי לאפשר לנו להתמודד עם בית הדין הפלילי הבינלאומי.
שאלות החלו להתעורר גם לגבי הדמוקרטיה הישראלית בתחומי הקו הירוק. אינני סבור שכל הצעת חוק הנוגעת לבתי המשפט ולסמכותם פוגעת בדמוקרטיה. החקיקה שביטלה את עילת הסבירות לגבי הממשלה ושריה (שכאמור בוטלה על ידי בג"ץ) בוודאי לא הייתה בקטגוריה זו. אך נותרו לא מעט סימנים מדאיגים אחרים. המפלגות שחברו לממשלת הליכוד - החרדים ומפלגות הימין - אינן כאלה שהדמוקרטיה בראש מעייניהן. יש להן סדר עדיפויות שונה, ונתניהו עושה ככל יכולתו כדי לרצותן.
אין גם קושי להבחין בסטיות מעקרונות שביסוד הדמוקרטיה. אחד מהם הוא העיקרון שהשלטון נועד למען העם, לא למען השלטון עצמו. ואילו הממשלה הנוכחית מעדיפה להעניק טובות הגנה למקורביה על פני האינטרס הכללי. עיקרון דמוקרטי אחר הוא כפיפות השלטון לחוק.
אבל שר המשפטים יריב לוין מפר בגלוי חובה חוקית המוטלת עליו בכך שהוא נמנע מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים לדיון לבחירת נשיא לבית המשפט העליון, שנותר זה חודשים ארוכים ללא נשיא (לשם איזון אציין שפסיקת בית המשפט העליון מההיבט של שלטון החוק, איננה תמיד כליל השלמות. כך, למשל, הקביעה שלממשלת ישראל אין זכות ייצוג בבית המשפט, ללא אישור היועצת המשפטית, היא המצאה שאין לה אח ורע בעולם. היא גם איננה בדיוק שלטון החוק או דמוקרטיה).
פרשה נוספת היא זו של התאונה שבה הייתה מעורבת מכוניתו של השר בן גביר כאשר חצתה צומת באור אדום. מעבר לאירוע עצמו, בולט הצד הסמלי שהשתקף בהתייחסות השר לאירוע, התייחסות שלימדה על היחס לשלטון החוק ועל הדוגמה האישית שהשר לביטחון לאומי אמור להציב בפני הציבור. שאלת עתיד הדמוקרטיה נוגעת בראש ובראשונה לנו בישראל, אך יש לה גם משמעות בהתייחסות העולם כלפינו.