נעמי, שהגיעה לפניי למיין, הלכה למגרש המכוניות של "דרלינג", ואחד המוכרים שזחלו על הלינוליאום המצוחצח כמו חילזון ללא שריון, שכנע אותה לקנות Rav4 של טויוטה עם קילומטרז' של זקנה שנסעה לסופרמרקט פעם בשבוע. הקילומטרז' היה אטרקטיבי, אבל ה־Rav4 באותם ימים הייתה מכונית חלשה וקפריזית עם מנוע שפעה כמו כבשה שהודחה מהעדר. נהגתי בה כמה פעמים וגם ישבתי קפוא מאימה ליד נעמי; לא משום שהיא נהגת רעה, היא לא; אלא משום שה־Rav4 ההוא היה טוסטוס עם שלדה של מכונית.
היינו בני 50, בתחילתם של חיים חדשים שהיו קפיצה אקרובטית מעל הפופיק; כל מה שקנינו לבית שאותו שיפצנו, היה הטוב ביותר. לעתים אני תוהה בדבר תהליך השכנוע העצמי שכיוון אותנו לטוב ביותר. אולי התחושה שזה הבית האחרון בחיינו המשותפים, וכדאי שלעת זקנה מכונת הכביסה והמייבש של מייטאג יחיו יותר מאיתנו; שלמדיח יהיו שתי קומות, כמו גם לתנור האפייה; לכיריים היו שש להבות גבוהות שהזכירו לנו את אבוקות האש מ"שר הטבעות".
אבל הופעל איפוק. זה שעמדנו שעה ארוכה ליד ציוד של Wolf ו־Sub־Zero, לא אומר שקנינו אותו. לא חסכנו, אבל גם לא הצטיידנו כדי לנקר עיניים. הבית נבנה ב־1830, ואף שהיה איתן, יבש ועם גג ששרד סערות גדולות, הוא חייב השקעה מסוימת. כמו מטבח מודרני, שירותים וחדר שינה. לפחות מבחינת איכות חיינו, ההשקעה הוכיחה את עצמה.
כשהגיע תורי לקנות מכונית - כל יציאה מהבית במיין היא נסיעה של עשרות קילומטר לכל כיוון, מציאות שמחייבת שתי מכוניות - סרתי שוב ל"דרלינג" באלסוורת', והנחתי למוכר עם השפם של קלארק גייבל והבלורית המגורזת של אלביס, להראות לי מכוניות שהתאימו לי.
חשוב להסביר שלא היה לי מרחב תמרון גדול. אבי היה חובב מוצהר של מכוניות אמריקאיות שריריות, והקיבעון המוטורי שלו דבק בי. כאשר קיבלתי את רישיון הנהיגה שלי ביום ההולדת ב־1972, קנה לי אבי לארק סטודיבייקר 1962 לנסיעותיי ליד חנה. קראנו לה יוכבד, והיא שפכה מנוע אחרי שנה. לסטודיבייקר השנייה קראנו אביגיל, והשארנו אותה שלמה בדרכנו לאמריקה בקיץ 1975.
המכונית הראשונה של אבי, הצבר האולטימטיבי, הייתה טנדר וויליס, ואחריה פורד פלקון, פורד מאווריק - שבה כמעט נהרג בדרך לירושלים כאשר נקלע לסנדוויץ' בין אוטובוס שגנח בעלייה למשאית שאיחרה לעצור ומעכה את הפורד כמו אקורדיון - וביקש לקנח בקאטלס סופרים, שכוחות גדולים ממנו החזירו אותה לחנות אחר כבוד.
פעם שאלתי אותו למה אמריקאיות. האיש שרצה להיות מהנדס, הושיב אותי; מכוניות אמריקאיות הן גדולות עם שאסי חזק ועשויות מפלדה. בתאונת דרכים כמו שהייתה לי, אמר אבי, ספגה המכונית את עיקר המכה. היא נמעכה אבל בגלל חוזקה לא עף המנוע לתא הנהג ולא הרג אותי. מכוניות קטנות בעיניי, אמר, הן גזר דין מוות. זה לא הסביר את העובדה שאמי נהגה בפיאט 850, אבל אינני יודע מה היה הרקע.
במותו ירשתי את הווליאנט 1966 לאספנים, שאותו החלפתי בפורד פיירמונט, מכונית מאכזבת שהייתה פעם ניידת תקנית של משטרת ישראל. אחריה נהגתי בפונטיאק גרנד פרי, ומכוניתי האחרונה בישראל הייתה צפרדע מכוערת, פונטיאק לה־סייבר, שאותה השארתי לבניי למכור והם מסרו אותה לקונה עם תעודת הזהות ורישיון הנהיגה שלי. במשרד הרישוי אומרים עכשיו שאין להם כל רקורד שהיה לי רישיון נהיגה ישראלי והביעו תרעומת גדולה שלא זכרתי את מספרו.
כשלמדנו בסן פרנסיסקו, קניתי מבמאי תיאטרון ישראלי שבי נובה 2, קופסת סרדינים חסרת חן ושיק שדלת הנוסע שלה הייתה קשורה בחבל, שלא תיפול. בביקורו הראשון קיבל אבי התמוטטות עצבים מהנובה, שאכן הייתה מפגע אסתטי ובטיחותי, אבל למה אתם מצפים מ־200 דולר. הוא שם בידי 1,000 דולר והורה לי לקנות מכונית אחרת - עכשיו! קניתי מוסטנג 69' 8V, עם ייחוס לאחת מכנופיות הטונג בצ'יינטאון, אבל ברחוב המשופע שבו גרנו, אם לא לחצת על דוושת הדלק בזהירות, הגלגלים הקדמיים התרוממו מהכביש. אלה היו ימי בוליט שלי ואני מתגעגע אליהם.
אלביס־גייבל מ"דרלינג" קרא אותי. נאלצתי לתקוע עקבים באספלט כאשר גרר אותי אל פינת המודלים החדשים של מוסטנג, שאחרי שנות חיוורון וחולשה חזרו להיות ולהיראות החיות שהן. במדינה עם ימי שלג מסיביים, אתה לא רוצה לנהוג במכונית עם גחון נמוך וירכתיים מתפתלות כסלמון במעלה הנהר כשאתה מנסה להישאר על הכביש ולא להחליק לשוליים. רציתי מאוד מוסטנג שהזכירה לי את ה־8V שהשארתי בלוס אנג'לס, אבל חוץ מתנאי השטח ומזג האוויר, מוסטנג חדשה הייתה מקבילה ל־Sub־Zero ולמקומות שאליהם לא רצינו להגיע, מבחינת יחסי הגומלין עם סביבתנו.
משהו החל לנהום בי ובהמשך לגרגר באזור הג'יפים. זו הייתה שפה שהבנתי. באותו יום, מלא יוהרה ועזוז, חשבתי שג'יפ צ'ירוקי יהיה קטן עליי. הרגשתי באלמנט הטבעי שלי כאשר אלביס דחף אותי לג'יפ גרנד לארדו כחולה וגדולה יותר מהצ'ירוקי, התניע אותו מרחוק והניח לי להקשיב למנוע, שנשמע כמו עדר באפלו מבוהל ששועט במישורים רחבי הידיים כששבט שלם של לאקוטה סו דולק בעקבותיו. זאת לא הייתה מכונית אלא אורגזמה מוטורית; ה־GPS היה בנוי בדש הקדמי. וכאשר היו משלבים לרוורס, הראתה מצלמה מראה פנורמי מאחור. הייתה לו מערכת סאונד משופרת, והעיקר - הוא היה חדש.
עד אותו יום שבו הייתי בן 50, לא הייתה לי מכונית חדשה מהניילון. לא חשבתי הרבה, אבל חיים חדשים מזמינים מכונית חדשה, אף ששלג גורם למכוניות במיין להחליד מהר. לא חשבתי שיסיעו אותי לקברי בגרנד לארדו, אבל היה אפשר להוציא ממנו עשר שנים בקלות. רישום הניירות הרלוונטיים, הביטוח, החתימות ובדיקת רמת האשראי שלי לקחו חצי שעה בערך. אין ספק שהאנשים המעטים שראו אותי עוזב בנהיגה את "דרלינג", כולל אלביס שנופף אחרי כמי שהולכים לקבור אותי בגרייסלנד, ראו טווס מזוקן עם מרפק שמאל מחוץ לחלון, מרביץ רייס בכביש בין אלסוורת' לסדג'וויק.
אחרי 20 שנה של חניה בנסיבות הקלות ביותר, מגרשי חניה רחבי ידיים שיכולים להנחית דרימליינר, בלי פעם אחת של חניה מקבילה ברוורס או קרב על המשבצת עם נהג אחר, בבית החלקתי בעדינות ליד ה־Rav4 של גברת ליס־מיברג והזמנתי את בני המשפחה להזין עיניהם בג'יפ החדש של אבא.
הבעיה של ישראלים שהיגרו למדינות מושלגות שבהן השלג מצטבר, קופא, מאפיר ולא נמס אחרי לילה אחד, היא הבוז החצוף והמרגיז המאפיין את סירובם לאמץ את המאפיינים של חיים בשלג. אני יודע משום שהייתי אחד מהם.
לא הבנתי את הצורך הקיומי של נעמי - ילידת המישורים המושלגים של המערב התיכון - לקנות שקי מלח ולפזר אותו באדיקות קפדנית בנתיב הגישה לבית. המלח ממס את השלג, הסבירה לי, ולא נותן לו להצטבר. אחרי השלג הרציני הראשון היא יצאה לחניה עם את גדול ופינתה ערימות שלג עד ששמעת את האת חורק על האדמה הקפואה. היא התעקשה להסיר את השלג משתי המכוניות, בזמן שאני פיניתי לי חלון קטן מול ההגה שממנו ראיתי (בקושי) את הכביש והמכוניות שבאו מולי.
היא ידעה את הטמפרטורה המומלצת של ההסקה; כיצד לסתום את הרווחים מתחת לדלת כדי שרוח קפואה לא תנשוב דרכם. אני הייתי ממונה על הזנת העץ לתנורי הברזל, כלומר על החום הנעים והלהבות האדומות המדלגות כשהן נשאבות אל הארובה (שנעמי הזמינה את האיש שניקה אותן). האמת שזה היה יותר חוסר אונים ובורות של ילד שגדל במחבת רותחת. לא הבנתי את החשיבות הקריטית של פעולות המניעה הללו.
עד שהבנתי. בוקר אחד פתחתי את הדלת הראשית במוקסינים הנפלאים של L. L. Bean שהסוליה שלהן חלקה. הנחתי את משקלי על המדרגה המכוסה בשכבת קרח דקה, ואת השאר אני זוכר כקרעי הזיה: החלקתי קדימה, תוך שגופי מתנתק מכוח המשיכה ומהמדרגה. רגע שלם שנמשך נצח ריחפתי באוויר כאסטרונאוט בחלל. הרגע, שהיה קסום לשיטתו, הסתיים בנחיתה כשעורפי נחבט במדרגה. אני חושב שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות. היה צורך בכל בני הבית להרים אותי ולשאת אותי למיטה. סירבתי לחובה להתייצב בחדר מיון, אבל זעזוע מוח קל ודאי היה לי. נעמי היא לא מהנשים שיגידו "אמרתי לך". היא תשמור את זה לקיץ. לא דורכים על קרח בסוליות חלקות שאין להן יכולת אחיזה.
כל אחד מהדברים שעצבנו אותי בצורך לעשותם, נשכו אותי בתחת. כמו בפעם ההיא שלחצתי על הבלמים בכביש שהיה מכוסה במה שנקרא קרח שחור. זה מהרגעים שבהם אתה מאבד שליטה על המכונית, מסיר את ידיך מההגה שממילא אינו מגיב, ומסתובב כסביבון במרכז הכביש ומתפלל שהוא יישאר ריק עד שהתנועה האינרטית תמצה את עצמה. בשנים הראשונות חוויתי את השלג בכל ערמומיותו ואת הקרח באכזריותו. אבל בעצם לא הפנמתי את הלקחים. החשיבה שלי לקתה בהרבה מסוגת "לי זה לא יקרה".
באמצע הקדנציה הראשונה של אובמה הצלחנו לפנות את הילדים מהבית. הקומה השנייה התרוקנה משוכני המערות החשוכות, עם כוסות הקולה הגדולות דמויות חביות פלסטיות, חריקת המאנצ'יז וקרבות הגיימינג הרועמים. אנולה הייתה בניו יורק; אבנר למד באורונו הסמוכה; את עמנואל גררתי לסן פרנסיסקו, לבית הספר לקולנוע שבו למדתי, עזרתי לו להתארגן ושמחתי על העילה שקמה לי לביקור שנתי. נשארנו לבד ולא התביישנו לנצל את הפרטיות שייחלנו לה. מגיע רגע שילדים צריכים להעניק להוריהם זמן איכות ולא לשכוח להתקשר.
בהתחלה ניסינו להידמות לאמריקאים. הילדים חזרו הביתה לחופשת חג המולד. עמנואל היה בדרכו הביתה ב־2009 מהחוף המערבי כאשר התבשרנו על סופת שלג גדולה שצוברת תאוצה. הסופות האלו משבשות את התנועה בחגים ועושות שמות בלוח הטיסות. עמנואל טס לניו ג'רזי ומשם לקח רכבת לבוסטון, שבה נתקע מכיוון שהמרחב האווירי נסגר. אני לא זוכר את הפרטים, אבל אף אחד לא היה בפאניקה חוץ ממני. ודאי לא נעמי, שקראה על פאניקה בספר. ודאי לא האחים. עמנואל נשמע לחוץ לכמה רגעים, עד שנעמי סדרה לו חדר במלון בבוסטון.
אני לא מצליח לשחזר מה עבר עליי. בדיעבד אני משוכנע שזה היה סוג של אירוע מוחי ללא פגיעה מוטורית. הייתי נחוש להביא את עמנואל הביתה עכשיו, כלומר לנהוג ארבע שעות לבוסטון בתנאי מזג אוויר קטלניים. מספרים לי שנראיתי כמישהו שלקה בהתמוטטות עצבים, עד כדי כך שנעמי שקלה להחביא ממני את המפתחות של הג'יפ.
היא הייתה משוכנעת שאיהרג על הכביש, מה שתמיד הבטחתי לה שלא יקרה, אבל היא לא רצתה להעליב אותי. לעניות דעתי, מכיוון שנעמי הייתה הכוח המוביל ועמוד השדרה של משק הבית בתחילת דרכי באמריקה, חשבתי שאהיה מאיר הר ציון אלפיניסט ואביא את הילד הביתה. באותם ימים מבולבלים הייתי מקבל חולשה ופיק ברכיים בסופרמרקט ונאלצתי לשבת על הרצפה ולהישען על הפרודוקטים.
כמה עשרות הקילומטרים הראשונים היו קשים לניווט, אבל ה־GPS עבד והראות הייתה סבירה למרות מטחי השלג שהכו באלכסון. מתישהו נאלצתי להודות בפני עצמי שאין לי יותר מושג היכן אני, אבל גם להסתובב לא יכולתי. הכביש הכפרי הלך ונעשה צר; הרוח התחזקה והראות הייתה, כפי שמקובל לומר, "בקושי ראיתי את ידי מול אפי".
אם אתה האידיוט שיצא לכביש ב־Whiteout מוחלט, אסור לך לנהוג בכביש שהמפלסת טרם פינתה מהשלג שנערם. בטוח יותר לנסוע עשרה קמ"ש בעקבות מפלסת מאשר לגשש את הכביש באצבעות. מתישהו נערמה תלולית גבוהה באמצע הכביש, הפסים הצהובים נעלמו, וכנראה שמבלי שהרגשתי חציתי את התלולית ונהגתי במסלול הנגדי.
ברגע שאינני יודע להגדיר אבל אזכור כל חיי, האירו עליי פנסי מכונית שבאה ממול. זינקתי על הבלמים, מה שהצחיק את הטופוגרפיה המקומית. אחרי הניסיון הכושל להציל, נשמעה חבטה עזה, והג'יפ נעצר בתוך המכונית שבאה ממול. כריות האוויר התנפחו; המכונית התמלאה באבקה הלבנה שהן מפזרות; הכרית בהגה פגעה בפניי והעיפה את משקפיי היכן שהוא בקבינה. אחר כך השתררה דממת מוות. הייתי לחוץ בין ההגה לדלת, החלקתי מהמושב לרצפה וההלם שיתק אותי.
אינני יודע כמה זמן עבר, אבל פנסים החלו להאיר פנימה, בחוץ הבהבו אורות של אמבולנס, ניידת ואחריהם כבאית. מישהו ניסה לדבר איתי, אבל לא שמעתי בלי המשקפיים. במקום לנסות שיחה, צעקתי משפטים דקלרטיביים: "אני בסדר", "נדמה לי שאני לא פצוע", "שום דבר לא שבור". ידיים נכנסו דרך החלונות השבורים, אבל הדלתות לא נפתחו. דלת הנהג הייתה צמודה למעקה המתכת מצד שמאל, ודלת ימין התעקמה ונתקעה. עד שהגיעו הכבאים עם "מלתעות החיים" החותכות ומרחיבות מתכת בכוח. כך חילצו אותי שעה שגיששתי סביבי אחרי המשקפיים. לא מצאתי, אבל כבאי שמצא אותם הרכיב אותם על אפי.
חשבתי שבמקרה הגרוע שברתי כמה צלעות. הכל כאב אבל לא היו שברים פתוחים והכל זז. לא הייתה לי תחושה של זמן. לא של סדר פעולות. אבל אני זוכר שכולם סביבי היו ענייניים ושקטים. לא היו ויכוח על אשמה או רשלנות. עד היום אינני יודע באיזו מכונית התנגשתי ומי היה הנהג.
הייתי בהכרה חלקית ובטשטוש מוחלט כאשר הכניסו אותי למושב קדמי של ניידת. אחד השוטרים שהבין שאני מסרב להגיע לבית חולים, התנדב להסיע אותי למוטל סמוך שאת מיקומו מסרתי לנעמי בטלפון.
זה נעשה סוריאליסטי ממש כאשר השוטר, שהתעקש לדבר איתי כי בסרטים רוצים שמישהו במצבי יישאר ער, הסגיר (כך נדמה לי) שהוא יהודי, וכמוני הוא יחגוג את חנוכה. בהתחלה חשבתי שהשוטר בחר להפריז בהפגנת ידידות, כולל גיור, כדי לשמור עליי. בהמשך לא נותר ספק שהוא בקיא בפרטים הקטנים ביותר. עם המעיל והמגפיים נפלתי על המיטה במוטל. כאב לי במקומות שלא הכרתי. בקשר לצלעות השבורות הייתי משוכנע. בלעתי את כל הכדורים שהיו לי בכיס והתעלפתי או נרדמתי.
למחרת היה יום שמש ושמיים בהירים. אחרי שצילמה את המכונית לביטוח במגרש הגרוטאות שבעליו חזר על המונח טוטאל לוס כמה פעמים, באה נעמי לאסוף אותי מהמוטל ועזרה לי להגיע למכונית שלה. היא לא אמרה "אמרתי לך". היא אפילו לא פיזמה את זה בלב. היא שמחה שאני חי. היא רצתה לומר משהו כאשר ראתה שכל החזה שלי היה כחול וצהוב, אבל שתקה. עמנואל הגיע בערב הביתה. את מה שלמדתי באותה יממה לא אשכח לעולם. לזה מתכוונים כשאומרים "יצא בנס". אכלתי סופגניות חמות ככל שהרשו לי צלעותיי השבורות.