פעם נכוויתי ברותחין. הייתי צעירה ולא באמת הבנתי את העולם הזה. גם עכשיו אני לא כל כך מבינה אותו, אבל לפחות יש לי יותר רזומה.
עבר קצת זמן מאז המים הרותחים ההם, והנה שוב מים זורמים. אם נלך לפי הפתגם, הרי שעתה אני אמורה להיזהר גם אם צוננים הם, נכון? אז לא בדיוק. כי שוב נכוויתי, אבל הפעם התוצאה הייתה פחות הרסנית.

בתחילת שנות ה־20 שלי, אחרי כמה חודשים שבהם עבדתי בעיריית תל אביב, בתפקיד מונוטוני ומשעמם לחלוטין של שירות לקוחות בפרויקט ה"תל אופן" (השכרת אופניים לפי שעות), הציעו לי שדרוג: ללכת לכנס עסקים מאוד גדול במלון מפואר בתל אביב, להקים עמדת הרשמה ולספר בעברית ובאנגלית על הפרויקט. מימנו לי גם נסיעה במונית עם נהג שייקח אותי (מהבית!) ויחזיר, ונתנו החזר על בגדים ייצוגיים.

התלהבתי מאוד להיות בין אנשי עסקים, לאכול איתם ארוחת בוקר וצהריים במלון, להשחיז את האנגלית שלי ולצלם איזו תמונה יפה שתלהיב את הוריי, הסכמתי מיד. בבוקרו של יום הכנס לבשתי מכנסיים אלגנטיים בצבע שחור, חולצה מחויטת לבנה, סידרתי את שערי ואפילו התאפרתי, מה שלא נהגתי לעשות אז, וירדתי עם כל הקלסרים והעלונים למטה. המונית כבר חיכתה לי, ישנה מאוד, מקרטעת ומלוכלכת. הנהג יצא ממנה, הוא כמעט ולא דיבר עברית, אני לא יודעת אם היה ממזרח ירושלים או ממקום אחר, אבל תקשרנו בקושי. הוא היה חייכן ואדיב ועזר לי להעמיס את הדברים לתא המטען.

“תֵל אָבִּיב, נכון?", שאל.
“כן", עניתי.
במונית היה ריח חזק של סיגריות. זה עושה לי מיד בחילה, פתחתי את החלון וקיוויתי שיהיו הרבה כבישים מהירים.
“את עובדת שם?", שאל לפתע.
“כן", חייכתי.
היום, המבטא אולי היה מרתיע יותר, אבל אז היה זה דבר שבשגרה.
“מה זה עבודה הזו?", שאל שוב.
הוא נראה לי בתחילת שנות ה־50 שלו, היו לו קמטי חיוך, גבות די מחוברות וצמיד על היד, את זה אני זוכרת בוודאות.
“זה בעירייה, אתה יודע מה זה?", ניסיתי להנגיש.
“ככה", אמר, ושתקנו.

“את רוצה מזגן?", שאל.
“לא לא, תודה רבה לך", חייכתי אליו ומבטינו הצטלבו בראי.
“איך בעלך מרשה לך עובדת? את יפה", לא בזבז זמן. הרגשתי לא בנוח, אבל צחקתי. בימים ההם עוד לא אספתי דמויות לסיפורים, אחרת אולי הייתי מפתחת את הדיאלוג טיפה יותר.
“אין לי בעל, אני צעירה". הנה, הטעות הראשונה.
“פשש, לך אין בעל? חבל, יש לי אישה", הביט בי שוב והפעם השהה את מבטו. “וחבר?".
“לא לא, אני לא רוצה", אמרתי לו, הנה הטעות השנייה.
“אולי אם אישה שלי מרשה, אני לוקח אותך גם", צחק בקול גדול. צחקתי איתו. טעות שלישית.
קיבלתי טלפון מהעבודה, הבוסית שלי דאז שאלה אם הסתדרתי ואם המונית לקחה אותי בזמן, עניתי לה.
כשהגענו אל המלון והוא הוציא את הדברים שלי מתא המטען, שאל מתי אני מסיימת.

“בשש", עניתי, “אתה מחזיר אותי?".
הנה הטעות הרביעית. אנחנו בארבע, נכון?
“כן, תני לי המספר שלך ואני מתקשר שאני בחוץ".
נתתי לו את המספר, טעות חמישית ואולי כדאי שנפסיק לספור פה עכשיו.

אקצר לכם, עברתי הטרדות, טלפונים אינסופיים, תמונות של בחורות גדולות ועירומות, וזה עוד לפני ארוחת הצהריים. מיותר לציין שהיו לי בומים חזקים בלב, שנבהלתי מאוד ושלא התייחסתי בכלל לכנס. האיש הזה ידע איפה אני גרה ומתי אני צריכה לסיים. בשלב מסוים, לקראת חמש בערב, הלכתי אל קב"ט המלון, שהיה די נחמד, וסיפרתי לו בחשש.

“יש לך כסף?", שאל.
“כן", עניתי, “כמה צריך?", לא הבנתי בדיוק.
“למונית", אמר.
“כן כן, יש לי", בימים ההם עבדתי בשביל עשרים ועוד קצת שקלים לשעה, ידעתי שיעלה לי הרבה, אבל הכל ורק לא לנסוע איתו.
יצאנו החוצה, ראיתי אותו, וגם הוא זיהה אותי.
“הכל טוב, אחי, אתה יכול לנסוע", אמר לו הקב"ט.
“אני מסיע אותה", השיב לו.
“אתה לא", הקב"ט היה הרבה פחות פחדן ממני, הכניס אותי למונית אחרת עם כל הדברים ואמר לי: “את יכולה לנסוע עכשיו למשפחה או לחברים".
צייתי והלכתי לישון אצל אמא שלי, יותר לא שמעתי ממנו.

לפני הסיפור השני אני עוצרת רגע את כל המתלהמים הפוטנציאליים. אין צורך לקרוא לי גזענית, כי אני לא. אלו סיפורים אישיים, תודה ובכבוד רב. הסיפור השני קרה עכשיו. המים לא היו רותחים ולא צוננים, הם היו עכורים. כמה בניינים לידנו התחילו פרויקט פינוי־בינוי או תמ"א, או איך שקוראים לזה. אני עוברת דרכו בדרך לסופר השכונתי או לגן השעשועים. לפני כמה ימים היה שרב מזעזע, אחד הפועלים ישב על הרצפה וראשו בין רגליו, הוא נראה ילד ממש, בן 14, לא יותר מזה.

“אתה בסדר?", שאלתי.
“כן כן", הוא הנהן, “שוקראן", אמר.
“אתה רוצה מים?", הייתי בדרך חזרה מהסופר, שלפתי מהשקית בקבוק מים גדול ואיזה חטיף שוקולד קטן שגפן אוהבת.
“קח", נתתי לו.
שני פועלים שעבדו איתו, מבוגרים יותר, יצאו החוצה ושאלו אם הכל בסדר. הוא הנהן.
“תודה רבה לך", אמר אחד מהם וחייך אליי.
ופה יש רק טעות אחת, לא יותר מזה, לא הפלגנו בשיח, לא סיפרתי לו על הסטטוס שלי ולא על העבודה שלי.
אבל יום־יום, בכל פעם שעברתי משם, נעץ בי מבט. לא הילד, אלא זה שהודה לי. לפעמים זרק מילה, כמו “איזו יפה השמלה שלך", או “בוקר טוב", או השוס: “תאמיני לי כולנו אותו דבר". ותמיד חייכתי והנהנתי.
עד שראיתי אותו מתחת לבית שלי, משוטט, כאילו מתעניין.

“הו, מה שלומך את?", אמר לי.
“בסדר", עניתי ושוב פעימות הלב.
“תגידי, בעלך בבית? אני צריך עזרה במשהו".
שתקתי.
“אני חושב את אין לך בעל", חייך. היו חסרות לו שתי שיניים. “זה נכון?".
“להתראות", אמרתי לו ועליתי הביתה.
שוב נחצה גבול. אבל הפעם אני כבר בת 34 ואמא, זה משנה את כל התמונה.
נתתי עוד צ'אנס אחד. באחד הימים הלכתי אל הסופר עם גפן. שרנו וצחקנו, אני ברגל והיא על הקורקינט, הם שוב היו שם וקיפלו את המנוף שלהם, לדעתי היו לקראת סיום השיפוץ.
“שלום, חמוד", אמר לגפן, “איך קוראים לך?".
גפן שתקה.
המשכנו ללכת.
“מה עם בעל? עוד לא חזר מהעבודה?", צחק וצחקו הפועלים שאיתו. יא אללה שלי, למה כשמנסים לעשות טוב זה תמיד חוזר חרא?

התקשרתי לידיד שלי, איש חמום מוח, ניתן להגיד משוגע. את בית הסוהר ראה כמה פעמים ולא כעובד שב"ס. מה לעשות, יש לי חברים בכל הגוונים. סיפרתי לו את שאירע. בוקר אחד, בשבע בדיוק, המתין למטה.
“תכיני לי קפה", אמר.
יצאתי אל המרפסת וראיתי אותו עומד עם לום. מה עשיתי לעצמי?
“באיזה בניין זה?", אמר לטלפון. “שני הבניינים מימיני", השבתי.

ירדתי למטה עם הקפה וכמה עוגיות, חשבתי שיחכה לי, רציתי להרגיע אותו, אבל היה מאוחר מדי. ראיתי אותו עומד מול שלושתם וצועק: “מי פה שאל איפה בעלה של האישה מהבניין הזה?", הצביע על הבניין שלי. התחבאתי. “אני בעלה, חיפשת אותי?", שאל. הם שתקו.
“מי חיפש אותי?", שאל שוב.
ושוב שתקו.

אקצר לכם, מכות לא היו שם, אבל תלונות בשפע כן, מסתבר שהפועל הספציפי הזה הציץ לחלונות של כמה נשים, שאל את כל הנשים בשכונה איפה הבעלים שלהן ולאחת דפק בדלת עם בקשות לא סבירות. העבודה הופסקה, ופועלים אחרים הגיעו.

התקופה הזו מחורבנת, ואחרי אוקטובר הכל מפחיד פי שישה. קיבלתי שיעור לחיים. את הנחמדות שלי כלפי גברים זרים אני מכניעה, לא מים, לא קפה ולא עוגיות. צוננים, רותחים או פושרים, כל עוד אני אמא עם ילדה קטנה בבית, שהברז יישאר סגור, מים יש גם בבקבוקים.