בשעה טובה התחלתי ללמוד פורטוגזית, ואני כבר יודע להגיד איך קוראים לי ושאני עיתונאי (נניח) וגם בן כמה אני (מעדיף לא לחשוב על זה) ועוד כמה משפטי מפתח שיוכלו לתחזק שיחת נימוסין של משהו כמו 37 שניות.
למי שחושב שמדובר בפוסט של “תחזיקו אותי לפני שאני מתחפף מפה", תנו לי להבהיר שלמגינת לבם של כמה אנשים, אין לי עדיין תוכניות הגירה. זאת אף שהבדיחה הקבועה שאני משמיע בחודש האחרון, לפני שאני נוטש את הפגישה הקבועה של שלישי אחר הצהריים בפאב כדי להספיק להתפכח לפני השיעור: “תהיו נחמדים, הרי עוד מעט תצטרכו מישהו שיתרגם לכם את המסמכים", מצחיקה את החברים בכל שבוע פחות ופחות - ולא משום שהם כבר שמעו אותה.
למה פורטוגזית? תשאלו, ובצדק: הרי יש שפות שימושיות ממנה. לא רק במרחב השמי שמסביבנו (שערורייה גדולה היא שלא לומדים כאן ערבית כמקצוע חובה בבתי הספר), אלא גם ברחבי העולם, למשל ניבים נפוצים בהודו או בסין, וגם אם הולכים על משהו פחות אקזוטי, הרי שספרדית היא לא רק אחת השפות המדוברות בעולם, אלא גם תהפוך בעוד לא המון שנים לשפה המדוברת ביותר בארצות הברית - למי שתוהה מדוע לפחות מחצית מהאמריקאים יצביעו עבור אחד האנשים הדוחים שנראו אי־פעם בפוליטיקה העולמית (וזה לא שאין תחרות).
ובכן, למה פורטוגזית, דווקא בשעה שברזיל בחרה לנדות אותנו ממשפחת העמים? ובכן, נתחיל במעט נוסטלגיה: הטיול הגדול שלי בעולם, אחרי הצבא (מרד בר כוכבא בדיוק הסתיים והייתי חייב לנקות את הראש), התחיל באוסטרליה, המשיך למזרח, נגע באירופה ועמד להימשך בדרום אמריקה וארצות הברית, רק שאז, בדיוק עם הנחיתה בריו דה ז'נרו, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה - ועמה פרצה גם הדאגה להורים שבארץ.
הוסיפו לכך איזה וירוס שחטפתי והטיס את חום גופי ל־40 מעלות, רק כדי לגלות שאפילו בבית החולים שסמוך למלון “אופרה" (משום מה השם נחרט לי בראש, מלון זול שהיה אהוב על ישראלים, אי־אז בתחילת שנות ה־90) יש מעט מדי רופאים דוברי אנגלית.
לנצח אהיה אסיר תודה למי שליווה אותי ותרגם. אומנם הוא עשה זאת בספרדית, אבל הנה הכלל הראשון בלימודי פורטוגזית: דוברי ספרדית יפנו אליך תמיד בשפתם ויצפו שתבין. גם האלימות הגואה ברחובות ריו דה ז'נרו לא עשתה לי טוב, והחלטתי לחזור ארצה לטילים של סדאם חוסיין, במקום להמשיך לחגוג קרנבל בסלבדור.
עד כאן הסבר חלקי מאוד למשיכה שלי לשפה המתנגנת הזאת שמצליחה, לפחות בעיניי, להעביר המון רגש רק במבטא (אגב כך, חיתוך הדיבור של הפורטוגלים לעומת חבריהם לשפה מברזיל הוא הרבה יותר קצבי ומהיר). מה הנימוק המרכזי? ובכן, עם כל הכבוד לנוסטלגיה בת כמעט 35 שנה, בשנים האחרונות גיליתי את פורטוגל.
אני לא מתכוון רק לתהליך האזרחות שהניב דרכון שמקצר את התורים בנחיתה בכל שדה תעופה באירופה, אלא בעיקר לפורטוגל שמחוץ לליסבון - על הכפרים החקלאיים שננטשו בעקבות תהליכי עיור והגירה של הדור הצעיר, או מערכת הכבישים הבינעירונית מעוררת ההשתאות (אפרופו פרשת מירי רגב, ככה נראית מדינה שאשכרה מחליטה לפתור את בעיות התחבורה שלה, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת), או הפאדו, מוזיקה ששוברת את הלב גם אם מבינים בקושי מילה בכל משפט. אפילו האוכל, שהוא חצי הדרך בין חומרי גלם מטורפים לבין לדעת מה לעשות בהם (אם יורשה לי להשוויץ - הילדים טוענים עד היום שהארוחות הכי טובות שאכלו בליסבון הן אלה שבישלתי להם בבית בהתבסס על ההיצע בסופרמרקט, אף שביקרנו בלא מעט מסעדות).
אך מעל לכל אלה כבשו אותי האנשים. אני יודע שזו הכללה, אבל מי שלא ראה פורטוגלי יוצא מגדרו כדי לעזור לך להגיע למחוז חפצך למרות קשיי השפה, לא ראה מאמץ אנושי מימיו. לכן חשבתי שיכול להיות נחמד לא להסתפק עוד בגיחות, אלא אשכרה להתחיל לחלק את הזמן באופן קצת יותר שוויוני בין ישראל לפורטוגל, למשל לעשות בה את חודשי הקיץ והחגים.
כל זה היה כמובן עוד לפני שגיליתי שבפורטוגזית יש כל כך הרבה פעלים והטיות שונות בין זכר לנקבה ויחיד/ה לרבים/ות, עד שדובר עברית שמנסה ללמוד אותה מרגיש כמו סטרייט שנקלע לשירותים במצעד הגאווה - וזו לא להט"בופוביה חלילה, אלא ניסיון כן להבין, כמעט בכל משפט נתון, אם עסקינן בהוא/היא, את/ה, אנחנו, הם או הן.
כך, פעם בשבוע, אני נאבק בקשיי השפה, מה שמסיח את דעתי לפחות לערב אחד נתון ממהדורות החדשות. מה לגבי אלה שאני כן מספיק לראות? בואו נאמר שכדאי לכם להיות נחמדים אליי, יום אחד הרי תזדקקו למישהו שיתרגם עבורכם את המסמכים.