זה ממש לא חשוב. לא חשוב מי נתן את ההוראה. ובניגוד ל"הוראה" להפעיל מחתרת יהודית במצרים לפני 70 שנה ולחבל במוסדות אמריקאיים ובריטיים כדי לפגוע ביחסי החוץ של מצרים עם המערב (מה שידוע כ"הפרשה" או "עסק הביש"), ההוראה לשחרר 55 מחבלי חמאס ובראשם מנהל בית החולים שיפא – לא נעשתה בסודי סודות במחתרת, אלא לעין השמש, "ברשות ובסמכות".
אם לפני 70 שנה היה חשוב לדוד בן־גוריון להוכיח ולפרסם כי פנחס לבון, שר הביטחון ב־1954, ידע ואישר את הפעולה האווילית והכושלת - אין באמת חשיבות לשאלה אם צחי הנגבי כראש המל"ל הורה על השחרור (בידיעת בנימין נתניהו כמובן. הוא לא יעשה דבר בלי אישורו) או שהיה זה השב"כ שהחליט לשחרר את המחבלים. לא חשוב גם אם ראש השירות רונן בר ידע מראש, שהדרגים מתחתיו הרכיבו רשימת משוחררים שלא בידיעתו.
חיזבאללה בלחץ מיכולת המודיעין הישראלי, ומנסה להעביר מסר רועש
שרי הימין זעקו, נתניהו מיסמס: הדיון הלא יאמן בישיבת הממשלה
מאידך, אם בר לא ידע, בכירי השב"כ אינם מבינים כנראה מה משמעות השחרור של מנהל בסיס הטרור שיפא. הוא גורם נזק תעמולתי במסיבות העיתונאים שלו, ונזק לישראל, שהשקיעה מאמצי הסברה כבירים להוכיח כי מתקני אונר"א ובתי החולים ברצועת עזה אינם אלא בסיסי טרור.
לפיכך, חשוב כי אזרחי המדינה יידעו כי לא רק את ראש השב"כ יש צורך דחוף להחליף בגלל הכישלון ב־7 באוקטובר, אלא גם כמה מהכפופים לו. אלה הסבורים שהתבחין היחיד לשחרור מחבל הוא מידת "המסוכנות" הנשקפת ממנו, ואינם מבינים כי הסכנה לישראל טמונה לא רק בפירים ממולכדים צלפים וירי נ"ט בעזה, אלא - לא פחות מזה – בזירת ההסברה הבינלאומית.
ואולי גם הראש וגם הבכירים שלו עודם שבויים בקונספציה הממארת שלפיה צריך "להיטיב" עם תושבי הרצועה, ולהעניק להם "מחוות" בדמות שחרור מנהל בית החולים שמחצרו יצאו הטויוטות של הנוח'בה ואליו הובאו החטופים ל"טיפול רפואי", לאונס או רצח. ואולי גם יואב גלנט מחפש "מחווה" כזו - ולכן הורה לחבר את הרצועה לרשת החשמל הישראלית כדי למצוא חן בעיני האג, ארה"ב, בג"ץ שלנו או ארגוני השמאל הקיצוני, העושים לילות כימים כדי להיטיב עם רוצחי הנוח'בה במתקני הכליאה שלנו.
ד"ר מוחמד אבו סלמיה אולי לא רצח חטופים במו ידיו אלא "רק" העמיד לרשות החוטפים את מתקני בית החולים. האם סיפק למנהרות שלהם רק חשמל? או גם מים, תקשורת ומזון? זה לא חשוב. מחבל הוא מחבל. ואוי לתמימותו של מי שמאמין לשב"כ הטוען כי רק מצוקת הכליאה הביאה לשחרור הפושע הזה - בעיקר כי זה שקר.
עמיתי בן כספית ואני ראיינו השבוע את שלום בן חנן, לשעבר בכיר בשב"כ, שאמר מפורשות: "הובהר כי הוא (ד"ר אבו סלמיה) לא שוחרר עקב מצוקת כליאה - הוא הרי היה בכלא סדור". ואם בכלא הביטחוני נפחא חסר מקום, יכלו לשחרר משליך־אבנים־זוטר ולא סמל תדמיתי. ההחלטה לשחרר את מנהל שיפא הייתה החלטה חריגה שהתקבלה לא מתוך חוסר שיקול דעת – אלא מתוך שיקול דעת מעוות.
כבר לפני שנה כתבו בשב"כ מכתב לאיתמר בן גביר, שבו התריעו והזהירו והבהירו כי מצוקת הכליאה מובילה להימנעות ממעצרים של מחבלים. מצוקת הכליאה אינה חדשה, והיא מוכרת היטב. גם כתיבת מכתבי כסת"ח לא הומצאה בידי השב"כ ומאפיינת את השירות הציבורי בארץ בכל התחומים.
אבל האיום המשתמע ממכתב כזה – מזעזע. משום שאם ידוע לשב"כ על מחבל והשירות נמנע ממעצרו בגלל "מחסור במקומות כליאה" – זהו פשע. אם יש תא מעצר שבו דחוסים עשרה מחבלים – צריך ואפשר, בצוק העתים, לדחוס פנימה גם 20, אם זה ימנע פיגוע ורצח יהודים. ראש השב"כ יודע זאת. אבל הוא מפחד. הוא מפחד מבג"ץ ומארגוני השמאל הקיצוני שנאבקים לשפר את תנאי הכליאה של המחבלים.
אנו זוכרים כי השבוע התקיים בבג"ץ דיון בעתירת האגודה לזכויות האזרח, הנאבקת על תוספת פירות טריים לתפריט הנוח'בות, תוך התלבטות אם נקניקיות (בשר מעובד!) עלולות להזיק לבריאותם. דיון אחר המתקיים כעת בבג"ץ הוא בעתירת האגודה לסגור את מתקן הכליאה בשדה תימן, כי המחבלים מוחזקים שם בתנאים קשים. מכתב הכסת"ח מהשב"כ נועד כנראה בעיקר לארגונים הללו ולשופטי בג"ץ, כי גם ביניהם יש כאלו החוששים מפגיעה במעמדם הבינלאומי כשומרי זכויות האדם של חיות האדם, מה יגידו עליהם בהאג, מה יספרו בחוצות שטרסבורג ובריסל.
השר לביטחון לאומי היה השבוע מטרה למתקפות רבות על רקע המחסור בנפחי כליאה. לא עזר כשהסביר שמתחילת המלחמה כבר הוסיף 2,500 מקומות כליאה ושהוא בונה עוד. הרי השב"כ אמר שהוא אשם במחסור. אצלנו, בניגוד לשמאל בעולם, יעדיפו תמיד את גרסת השב"כ וצה"ל בכל ויכוח עם הממשלה הנוכחית. כי נתניהו. כי בן גביר.
אבל גם אני לא השתכנעתי כי השר לביטחון לאומי עשה כל מה שהיה צריך ויכול כדי לפתור את מצוקת הכליאה. הוא אכן צופף את המחבלים בתאים. יבורך. אכן הפסיק את "קייטנת חמאס", והם מקבלים בדיוק את מנת הקלוריות ואבות המזון המגיעה להם. לא גרם יותר. שכוייח. אבל אם צה"ל והשב"כ צועקים שאין להם לאן להוביל מחבלים שנלכדו – צריך היה לקום ולעשות.
ב־1982 הייתי רופא בלבנון. אלפי מחבלים נפלו בידי צה"ל. כבר אז הייתה הפרקליטות גורם עוין והודיעה לצה"ל כי אסור לו להעבירם לכליאה בתחומי המדינה. לרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) לא הייתה שום כוונה לשחרר את הנבלות בגלל "מחסור במקומות כליאה". בגיבוי שר הביטחון אריאל שרון בחר שטח ליד הכפר אנסאר בדרום לבנון, יישר אותו, כיסה באספלט ובטון, הקיף בסוללות עפר עם גדרות תיל ומגדלי שמירה והקים בשטח מאות אוהלים שבהם שוכנו 7,000 מחבלים. הוא גם צבע קו צהוב בסמוך לגדרות, והכל ידעו: כל מי שנוגע בקו – יורים בו על מנת להרגו.
מה הפריע לשר בן גביר להקים עשרה מתקנים כאלה בשטחי בתי הסוהר שלו או בשטחי אימונים בנגב, ולספק לשב"כ ולצה"ל 50 אלף מקומות כליאה? אין לו די סוהרים? יכול היה לדרוש ולקבל מצה"ל כמה מאות חיילי פיקוד העורף שאינם משתתפים בלחימה בדרום או בצפון כדי לשמור על המחבלים.
האם גם הוא חשש מבג"ץ שיקבע שזה "לא תקין" להחזיק מחבלים באוהלים בחום הזה? אינני מאמין. ביקורת בג"צית כזו רק מחזקת אותו בעיני תומכיו. רק שוחקת עוד את מעמדו של בג"ץ, הנתפס היום כתלוש ממציאות חיינו. ועדיין לא מאוחר. בתוך עשרה ימים ניתן להקים מתקן כזה.
פתחתי ואמרתי שאין זה חשוב מי נתן את ההוראה. מה שחשוב הוא תגובת ממשלת ישראל, צה"ל והשב"כ (את תגובת המל"ל לא ראיתי, אף שנדרשת כזו). מהשעה שהופיע המחבל במסיבת עיתונאים בעזה, עסוקים בסביבת נתניהו וגלנט ובן גביר והלוי ובר בהכחשות, בהתנערות מאחריות ובניסיון להטיל את האשמה על מישהו אחר. החרפה והנזק שבשחרור מחווירים לעומת העליבות והפחדנות המשתקפות מדפוס ההתנהגות הזה. וגם את זה רואים אויבינו ומסמנים בפנקסיהם: אין שלטון בישראל.