רס"ר (במיל') נדב אלחנן נולר, סמל מחלקה בגדוד 121 של חטיבה 8, ורס"ן (במיל') אייל אבניאון, סגן מפקד פלוגה בגדוד, נפלו השבוע ברצועת עזה. אני בטוחה שהם רצו פגרה. הם לא קיבלו אותה. הם נדרשו לעזוב את החיים שלהם ולהילחם, ונפלו בקרב. לוחם מילואים נוסף נפצע קשה, הגדרה מופשטת לאדם שמעכשיו חייו ישתנו. לא תהיה לו פגרה עכשיו, ואולי לא תהיה לו פגרה כל החיים.
טל שוהם נחטף מקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. מאז הוא שם, ברצועת עזה. מי יודע איפה, מי יודע לעוד כמה זמן. אני משוכנעת שהוא רוצה פגרה. הוא לא יקבל אותה. אשתו עדי חזרה מהגיהינום בעסקת החטופים הראשונה, יחד עם בתה יהל, שחגגה כבר יומולדת 4 בלי אבא, ועם בנה נווה בן ה־11. גם הם מבקשים פגרה מהחיים הבלתי נסבלים מאז 7 באוקטובר. הם לא יקבלו.
פתרון למשבר? התפקיד המסתמן לבכיר מיו״ש שאיטליה סירבה לקבל כשגריר | פרסום ראשון
עוד יכתבו על זה ספרים: מיד אחרי התקיפה של איראן, נחשף האיום של ביידן לנתניהו | דיווח דרמטי
אומרים על רוני אשל, תצפיתנית במוצב נחל עוז, שהיו לה חיוך מהמם ואישיות שכבשה את כל מכריה. היא כבר לא תקבל פגרה. רוני נרצחה ב־7 באוקטובר בזמן המשמרת שלה. גם לאבא שלה, אייל, אין פגרה. וגם הוא לא ישקוט, עד שהאחראים למחדל שבגללו איבד את בתו ישלמו את המחיר.
רמי מרציאנו ואלמה הורביץ פונו מביתם בכפר יובל שעל גבול הצפון. מאז אין להם באמת בית. לפני כחודש קראתי כתבה באתר מקומי על כך שמאז שעברו לביתם הזמני החדש בעיר התחתית בחיפה, הם לא מפסיקים להתנדב. הם יצרו למשל קשר עם עמותת אקי"ם בחיפה והחלו לטפח את הגינה במתחם "גן אור" של העמותה. הם בטח משוועים לפגרה. עזבו פגרה. הם רק היו רוצים לחזור הביתה.
סרן נדב מזרחי הוקפץ למילואים ב־7 באוקטובר, ונלחם בעזה חמישה חודשים. הוא היה בכוח הראשון שחצה את הגדר בשביל להשיב גופות של חיילים לקבר ישראל ונבחר לפני חודש כקצין מצטיין בטקס מצטייני השריון. השבוע סיפר שכשחזר מהמילואים גילה שהדאנס בר שבבעלותו, "ג'וני בוי", נקלע לצרות כלכליות קשות. נדב לא ויתר. הוא לקח הלוואות מהמשפחה, פתח מקום חדש, "לני" שמו, והוא עסוק עדיין בשיקום הריסות חייו. נדב לבטח מת לפגרה. אבל אין לו זמן. בקרוב הוא ייקרא לשירות מילואים נוסף.
גם 120 חברי הכנסת עבדו קשה בחודשים האחרונים. מי יותר ומי פחות. הם צריכים פגרת קיץ. הם היחידים שיקבלו אותה. קייטנת חופש גדול, בזמן מלחמה ומשבר, במימון האדיב שלנו.
חופשה נעימה.
גנוב על החיים
בבוקר שבת לקחתי את הילדות לקולנוע לראות את "גנוב על החיים", החדש בסדרה של המיניונים. נכון יותר יהיה לומר שהן לקחו אותי. אני מכורה להפקה הזאת של אולפני אילומיניישן: העלילה, בניית הדמויות, האנשתן, האפקטים. את מה שיש לאמריקאים אי אפשר לקחת מהם.
נזכרתי בהפקה הנוצצת הזאת, כשצפיתי בין חמישי לשישי בעימות בין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לבין המתחרה שלו, האיש שרוצה לחזור לבית הלבן – דונלד טראמפ. כמו באמריקה, הכל היה שם מוקפד: הזמנים, הסדר, השואו. רק בעיה אחת הייתה: נשיא המעצמה הגדולה בעולם, מנהיג העולם החופשי, פשוט לא היה כשיר לאירוע. אפילו טראמפ, בעל האישיות הצבעונית, מועמד לנשיאות שמועמד גם ללבוש בקרוב מדי אסיר, נראה לידו לרגע קלאסיקה.
זה היה מסוג המופעים שאתה יושב מול המסך ומסתיר את העיניים מרוב בושה, אבל משאיר מרוב סקרנות חריץ קטן בין האצבעות כדי לצפות בכל זאת. ביידן הפגין שעטנז מביך של בלבול, חולשה, עייפות וצרידות. במקום לספור מסרים, ספרתי את כחכוחי הגרון של הנשיא בן ה־81, את שיעוליו, ואת הפעמים שבהן הוא פשוט לא הצליח לסיים משפט.
כבר היו בעבר מקרים שבהם עימותים טלוויזיוניים הוכרעו בנוקאאוט. המועמד הצעיר לנשיאות ג'ון קנדי עשה קציצות מריצ'ארד ניקסון, ואצלנו מועמד צעיר, בנימין נתניהו, חבט ללא רחם בראש הממשלה המזדקן והאפור שמעון פרס לפני ניצחונו הדרמטי בבחירות 96'. אבל מעולם לא היה מצב שבו היה חשש אמיתי שאחד המתמודדים, במקרה הזה נשיא ארה"ב, פשוט לא ישרוד את העימות. ואם לא די בהופעה המוזרה והמטרידה הזאת, התייצבה בסוף העימות ג'יל ביידן מול בעלה הנבוך וכגננת לילד בן 4 ניחמה אותו בשבחים צעקניים שהתחרו בעצמם בחידלון הנשיאותי בעימות.
בכל הזמן הזה לא יכולתי שלא לחשוב על ראש הממשלה שלנו. בנימין נתניהו סופג בחודשים האחרונים הרבה ביקורת. חלקה מוצדק. בדבר אחד אפשר בהחלט להבין את נתניהו ולהזדהות איתו. הוא כנראה היה (שוב) הראשון לזהות שנשיא ארה"ב הוא פשוט איש שישראל לא יכולה להיות תלויה בו. נוכח הופעתו של ביידן, ספק אם הוא כשיר לשמש כשמרטף לנכדיו ללא השגחה.
ואגב נתניהו, לקראת סוף החודש תהיה לאמריקאים הזדמנות לראות איך עושים זאת נכון: הכי מדויק, הכי מוקפד, הכי אמריקאי. ראש ממשלת ישראל עומד לנאום בקונגרס.
מועדון השלוש בבוקר
אני לא מפחדת מג'וקים. אותי לא תתפסו צורחת בבהלה כשהוא מתייצב מולי, כשמחושיו שלוחים קדימה. ובכל זאת, השבוע נתקפתי חרדה רגעית כשעשרה ג'וקים, מספר משוער, איחלו לי בוקר טוב במקלחת. ההרתעה שלי עדיין יעילה מסתבר, כי כשהבטתי בהם באיום הם נסו לכל עבר.
את החבר'ה החדשים פגשתי בשעת בוקר מוקדמת מדי, שלוש לפנות בוקר. זאת שעת ההשכמה הקבועה שלי מהשבוע. כפי שבישרו שלטי החוצות (מוזר להסתכל על עצמך על הקיר בעזריאלי), אני מגישת מהדורת הבוקר של ערוץ החדשות שהושק השבוע בעברית i24NEWS. עבודה חדשה, התרגשות גדולה, הרגלים שיש לאמץ.
זה מתחיל ברגע הזה שהשעון מצלצל. מבעד לערפילי השינה, לא ברור אם הספרה היא שלוש או שמונה. כמה שניות של חוסר התמצאות בסביבה, והמקלחת הקרה מחזירה אותי למשחק. אני שמה על עצמי את הבגדים שהוכנו בקפידה מראש בערב שלפני, ממלאה ג'ריקן בקפה ומשם לומדת ליהנות מהשקט של הבוקר, מתחושת הניצחון שהקדמתי את שאר העולם.
יש דברים שאפשר לראות רק בשעות האלה, בנסיעה האיטית, השלווה ברחובות הריקים. פועל קשה יום שמתארגן לעבודה, צעירים מאושרים בחזרה מבילוי, אישה מגלגלת מזוודה על מדרכה בדרך ליעד לא ידוע. רגע לפני טירוף השידור באולפן, אימצתי לי הרגל נוסף: אני שמה באוזניים שיר של בוקר, שיר של כיף, שיחדד אותי ליום שבפתח. כשכל זה קורה, אתם בוודאי ישנים. אגב, גם הג'וקים כבר נחים. מנוחת נצח. המדביר נתן עבודה. בוקר טוב.