רבים תוהים לאחרונה מה לעזאזל קרה ל"ניו יורק טיימס". התחושה היא שהעיתון "הטוב בעולם" איבד כל רסן והתהפך על הנשיא ביידן באופן חסר תקדים. התחושה, מסתבר, היא לא רק תחושה. בין ה-28 ליוני לבין ה-10 ביולי פורסמו ב"טיימס" למעלה מ-60 מאמרי דעה, שקראו לפרישתו המידית של האדם שרק עד לפני עשרה ימים קודם בעיתון במרוץ לנשיאות באופן עיוור לחלוטין. שני מאמרי דעה בלבד נתנו זווית אחרת, שראתה גם את הסכנות שבפרישתו של הנשיא.
מי שמתייחס ל"טיימס" כאל כלי תקשורת מקצועי ואמין, מתקשה לקבל את ההתנהלות הזו. זה ה"ניו יורק טיימס" או רק עוד גרסה של הרשתות החברתיות? במערכת ה"טיימס" נעשה אפס חשבון נפש - לא נראה שמישהו הכיר בעיוורון העיתונאי הקולקטיבי לסימני הגיל הברורים של ביידן לפני העימות עם טראמפ - כולם בחרו להתעלם מהם. המערכת עברה באחת ממצב של עיוורון למצב של דריסה. מהרגע שבו לכאורה "נחשפו" בעיות הגיל אצל הנשיא האיטי בן ה-81 שהחליט לרוץ לכהונה נוספת, צונאמי של כותבים התנפלו באקסטאזה על המטרה החדשה: לגרום לפרישתו.
כדי שנוכל לשרוד: ישראל לא יכולה להתפזר או להיגרר אחרי קצותיה | לילך סיגן
די לפילוג: טור תגובה למאמרו של קלמן ליבסקינד | לילך סיגן
אולי פשוט הגיע הזמן להפסיק להתייחס ל"טיימס" כאל כלי תקשורת מקצועי ואמין. זוהי רק עוד דוגמה לסדרי העדיפויות האמיתיים שלו. מטרתו הראשונה היא לא להשכיל את הציבור באופן אוביקטיבי ששואף לדיוק מקסימלי. אם אלה היו סדרי העדיפויות, הקוראים היו נחשפים לבעיות הגיל של ביידן כבר מזמן, אבל העיתון העדיף להעלים אותן, ממש כפי שעשתה המפלגה הדמוקרטית.
גם במקרה של ביידן, נראה שה"טיימס" נטש את המטרה העיתונאית המוצהרת, של הנגשת כל האינפורמציה לציבור כדי שיגבש את דעתו באופן מושכל. כנראה שב"טיימס" של היום מעדיפים לקבוע לציבור מה דעתו צריכה להיות, על ידי כיסוי דורסני וחסר פרופורציות. כזה שמדגיש יתר על המידה זווית אחת, וממזער ואפילו מעלים זוויות ראייה אחרות. ממש כפי שה"טיימס" מסקר את ישראל.
כך מתנהל עיתון שאיבד פרופורציות מקצועיות, ואולי מעתה והלאה פשוט צריך לדעת למה לצפות ממנו. ה"ניו יורק טיימס" הוא כבר לא מי שהיה פעם.