דיאלוג שהיה באמת, אגב צפייה בסדרה ספרדית בנטפליקס (“כנופיות גליסיה". התרגום נוראי, הסדרה לא רעה בכלל):
אני: “תראי כמה ספרד יפה".
היא: “אבל הם שונאים אותנו".
אני: “נו - ועם פורטוגל את סבבה?"
היא: “הם לפחות לא שונאים אותנו".
אני: “תני להם זמן, כל מה שקורה בספרד יקרה באיחור של כמה שנים גם בפורטוגל".
אני לא מתיימר לנסח כאן מסמך שיגולל את תולדות שנאת היהודים לאורך הדורות, מראשית הגלות, דרך גירוש ספרד ועד לרוג'ר ווטרס, אבל אם ננסה בכל זאת לשרטט כמה קווים לדמותה, אז הכל התחיל במחלוקת דתית. בשנותיה הראשונות נחשבה הנצרות בכלל לזרם ביהדות (זו אולי הסיבה שבגינה יהודים אורתודוקסים אוהבים להציג את הרפורמים - בעיניי גשר אמיתי בין יהדות לקדמה - כמתנצרים). אחר כך, כשהנצרות השתלטה על הקיסרות הרומית, הפכה רדיפת היהודים לאמצעי ניהולי בידי שליטים מקומיים.
מצד אחד חלקם נזקקו ליהודים שידעו קרוא וכתוב בעידן שבו רוב האוכלוסייה המקומית הייתה אספסוף נבער מדעת. מצד שני, לא זו בלבד שהקרבה של יהודים לחצר המלוכה עוררה קנאה בקרב האצולה המקומית (כמו בספרד למשל), אלא שפרעות שלוו בהתעוררות דתית, סייעו לשליטים להסיח את תשומת הלב מסכנות גדולות יותר. כך למשל בימי הביניים, עת חששו הנוצרים מפלישת המונגולים (שנעצרה לבסוף באזור הונגריה של ימינו), התרחשו בכל פעם פרעות ביהודים.
גם גטאות, ככינוי לרובע שרק בו הותר ליהודים לגור, היו חיזיון נפוץ ברוב ערי גרמניה למשל מאות שנים לפני עליית הנאציזם. כשהגיע לברלין מנדלסון (האבא), שכונה לימים “סוקרטס היהודי" והיה אחד מחשובי הוגי הדעות של תקופת ההשכלה, נרשם בדיווח של שומר שער הכניסה לעיר, משהו בסגנון: “היום נכנסו אל העיר 4 פרות, 5 כבשים ויהודי".
להגבלה על תנועה, לימודים, שירות בצבא ועוד נלוו לא אחת גם נהלים משפילים, למשל הצורך לפנות את המדרכה ולהסיר את הכובע בכל פעם שחלף נוצרי מקומי על פני יהודים. אני כותב את הדברים לא כדי לדכא עוד יותר את רוחו של העם היושב בציון, אלא כדי לספק הסבר לחלק מהצופים הנדהמים במשדרי החדשות, שלא מאמינים באיזו קלות התהפכו עלינו עמי העולם (בהכללה כמובן).
אנשים שנמצאו בקשרים חבריים עם עמיתים באקדמיה ובמסחר, מספרים על כך שהפסיקו לענות להם למיילים ולהזמין אותם לכנסים. לא מדובר בפלסטינים או אפילו בערבים או מוסלמים, שמטבע הדברים יש להם זיקה לצד בסכסוך, אלא פעמים רבות באנשים שעד לפני כמה חודשים החליפו איתם המלצות על סדרות בנטפליקס, מתכונים והערכות לגבי תוצאות ליגת האלופות בכדורגל. בזיכרון הקולקטיבי שלנו עולים סיפורים ששמענו מדור ההורים, אולי הסבים, על אודות השכנים הטובים שהפכו כמעט בן לילה את עורם.
אחרי 7 באוקטובר סברנו שהמראות המזעזעים מיישובי הנגב המערבי יגרמו לעולם להבין עם מי יש לנו עסק. במקום זאת, במדינות רבות יש רוב למי שמאמינים שמדובר בהגזמה ישראלית, אם לא בבדותה של ממש. איך אמר רוג'ר ווטרס באותו ראיון מפורסם, שגרם למוזיקה של פינק פלויד את אפקט הסימפוניה התשיעית של בטהובן ב"תפוז המכני" (לפחות עבורי), רגע לפני שהתחרפן סופית והחל מדבר לעצמו? “מדובר בהמצאה ציונית שנועדה להצדיק רצח עם".
כמדומני כבר כתבתי כאן על אותו מכר צעיר ששיתף אותי במכתב שקיבלו כמה סטודנטים מהפקולטה שלו, שעמדו לצאת לחילופי סטודנטים (באחת הערים האהובות על תיירים מישראל באירופה): “אנחנו חושבים שזה לא רעיון טוב לארח כאן השנה סטודנטים מישראל". ככה, שחור על גבי לבן, בלי להתבלבל.
סטודנט אחר סיפר לו שראה שלט בקמפוס בעיר שבה הוא לומד: “משחררים את פלסטין ומפסיקים לצרוך דלק מוצק". ללמדנו שלפעמים מדובר בסך הכל בבורות לשמה, רצון להתהדר בטיקט הנכון - ושנאת ישראל נתפסת כמשלימה את האג'נדה הירוקה. סטודנטים כאלה מטרידים אותי, אבל לא מפחידים אותי. מאיימים עליי יותר מי שמשפיעים על תודעתם - ואני לא מדבר על מהגרים פלסטינים או על גורמים מהקהילה המוסלמית המקומית. את השנאה של אלה אני אומנם לא מקבל, אבל לפחות יכול להבין.
מי שמטרידים אותי הם אלה שהמירו את שנאת היהודים בשנאת ישראל. לשנוא יהודים הרי לא עולה בקנה אחד עם הפוליטיקלי קורקט, עם מערביות ליברלית שקוראת לגיוון. מה עושים? מחליפים את האתני-דתי בפוליטי־לאומי: לשנוא את היהודים זה רע, אבל לשנוא את מדינת היהודים? זה כבר טרנד!
אני זוכר טיולים לגרמניה ואוסטריה, שנים רבות לפני האירועים האחרונים: לנסוע ברכב ממינכן לזלצבורג, לראות את הנוף הנראה כגלויה, את רכסי ההרים בלבן, את האגמים, את הנהרות השוצפים בחבל ארץ שפונק באוצרות טבע יפים, ולתהות: מה היה דחוף להם לקום עלינו לכלותנו? תשובה לא הייתה לי גם אז, אבל לפחות בימי התום ההם האמנתי שעצם השאלה כבר מאחורינו.