תמונת מצב: גרירת הרגליים של הממשלה עולה לנו בחללי חינם. מול חמאס זו עסקת החטופים, כשצה"ל מנהל מו"מ משלו עם חמאס ונגד הממשלה. מול חיזבאללה זה (שוב!) חוסר נכונות הממשלה להציג לצבא ולציבור את היום שאחרי.
"מי שלא רוצה ועדת חקירה יודע למה": המערכת הפוליטית סוערת בעקבות תחקיר בארי
תחקיר בארי עשה הנחות לבכירים - על גבם של הלוחמים הנועזים | אבי אשכנזי
כשממשלה בורחת מהחלטה, נשאר הצבא לשאת באחריות התפעולית – וצה"ל הולך בצפון על הברירה הטרגית: לאבד מעט חללים על בסיס יומי ולהימנע ממלחמה שבה מספרי החללים והנזקים יהיו בסדר גודל תנ"כי. וכצפוי, הממשלה וסריסיה מאשימים את הצבא במורך לב.
עסקת החטופים היא יותר עסקת חטיפים מול המנה העיקרית שהיא שחרור כולם. בצד התחכמויות פרוצדורליות נשמרת המנטרה הרגילה "לא מאמינים ליחיא סנוואר", כאילו נותר אדם אחד על הפלנטה שמאמין לבנימין נתניהו.
סנוואר עובד, בין השאר, על מעמדו כסלאח א־דין שהוריד את האויב הציוני על ברכיו. העובדה שבדרך רמסה המכונה הדורסנית של צה"ל את עזה ויושביה לא פוגמת במוניטין שלו בחלקים גדולים בציבור הערבי. בטח לא בראייה ההיסטורית והתקשורתית של המלחמה. נראה שסנוואר מוכן לשלם את המחיר הזה, בדיוק כמו שהממשלה שלנו "מוכנה" בהתאמה לשלם את מחירי המלחמה שלה.
האם סנוואר אכזרי יותר מנתניהו, איתמר בן גביר, צבי יחזקאלי ואביגדור ליברמן? אין לי מושג וזה לא מעניין. התוצאה של הקרבות בעזה היא שקובעת, והלך הרוח הציבורי בישראל הוא שאכלנו אותה, גם אם באמיתי צה"ל הרס את חמאס כארגון לוחם.
מכאן ואילך מתנהלים כיפופי ידיים בין צה"ל לממשלה, כאשר ברור כי התקווה למהלכים סבירים בהווה ובעתיד מצופה כיום מצה"ל, חרף הכישלונות הטקטיים והאסטרטגיים. אכן: צה"ל נכשל בזיהוי כוונות חמאס, נכשל בהגנה על העוטף ובהשגת מטרת המלחמה שלו עצמו (חמאס אאוט, חטופים אין), תוך כוחנות קטלנית שפגעה בכוחה של ישראל בזירה הבינלאומית.
גם בצפון קרא צה"ל בשבע שגיאות את המציאות, תוך פינוי אזרחים חפוז וחוסר אונים מתמשך מול ההרס במלחמת ההתשה. גם שם, כמו בדרום, המפונים רשומים על שם צה"ל בעוד נתניהו ושות' מתבצרים בלשכותיהם, שם הם מגבים פשיעת מתנחלים בגדה ותוקעים מקלות בגלגלי כל הסדר בצפון ובדרום. בנוסף, המטכ"ל לא הצליח להשתלט על קבוצות כהניסטיות במדים ועל כמה בעלי דרגות בכירות שבעצם מרדו בפקודות ובנורמה.
בשלב זה מנהל הרמטכ"ל מאבק מכריע בזירה הפנים־צה"לית, כשהוא אמור למנוע זליגת עופר וינטרים למטה הכללי. מינויי אבי בלוט וברק חירם ייבחנו בהמשך, ועדיין זהו הצבא שלנו מבחירה ולא מחוסר ברירה, והוא תקוותנו כיום מול הממשלה.
זה הצבא שהוציא אותנו מסחרור מנטלי היסטרי כעם וכחברה, כשהממשלה התפוגגה מיד אחרי אירועי הטבח. למעט היומיים הראשונים, צה"ל של הרצי הלוי פעל מאז כגוף היחיד שמתנהל באורח מסודר יחסית ומקרין תחושה שיש על מי לסמוך, תוך שהוא מנהל את היציאה הלאומית מהבור המנטלי בעזרת מונוטוניות של סיכומים יומיים שהיו עוגן של סדר בבלגן. וכל זאת במסגרת המגבלות של היות צה"ל כפוף לדרג פוליטי טיפש, מטורף, מבוהל וחסר אחריות.
יחסי ידידות מופלאים
התוצאות הקטלניות של פעילות צה"ל בעזה אינן משהו להתפאר בו בעתיד, אבל העובדה שהאירוע מנוהל היוותה קרש הצלה להיאחז בו בימים שבהם הציבור היטלטל בין פחדים וחוסר ודאות. את הסיבה המכוננת לשיתוק המבצעי שנפל על צה"ל בואכה הטבח בעוטף לא תמצאו בהסברי ועדות החקירה, והיא כדלקמן: למעט השנה של נפתלי בנט כראש הממשלה, תפקד צה"ל תחת מנהיג שהסכסוך המקומי היה קטן עליו.
ביבי שלנו שיחק אותה כמי שבא להציל את העולם כולו מאיראן עד הטרור הפלסטיני והדאע"שי. סנוואר מבחינתו היה אמור לחסל את אבו מאזן ואת רעיון שתי המדינות לטובת מדינה אחת בין הירדן והים. עקב יחסי הידידות (המופלאים) עם שליט קטאר, מכרו לו נתניהו ויוסי כהן הבטחות שווא להתקדמות בשיחות עם הרשות הפלסטינית. הקטארי שיגר לחמאס מזוודות דולרים, ונתניהו גבה את הקומיסיון שלו בכך שבעוטף הייתה אשליה של שקט.
במקביל, ראש הממשלה תחזק את החזית הצפונית באמצעות יחסי הידידות (המופלאים, כן?) עם ולדימיר פוטין כשהוא "מבטיח" לחיל האוויר חופש פעולה. לנוכח התוצאות אי אפשר שלא להתמלא חימה על האוויל הנפוח הזה שלא הבין שמזרח תיכון בוער משרת את פוטין, שממש לא אכפת לו שהסורים, חיזבאללה, חמאס או ישראלים הורגים ונהרגים.
הבעיה: בצה"ל קנו את הפוזה החלולה של ביבי ליגה אחרת, והתחושה הייתה שהוא קובע את רמת המתיחות והכוננות. מי שהיו אמורים לעמוד מול האיוולת הזו הם שירותי המודיעין, שהקטינו ראש מול דרג מדיני שיש לו אג'נדה שלא חופפת בדיוק את המציאות.
ארגוני המודיעין פעם היו עוינים לשמעון פרס ואפילו מידרו אותו כשר הביטחון וראש הממשלה לטובת דיבור חופשי עם יצחק רבין, שהתנגד למדיניות השלום של פרס. האחרון היה מושך כתף מזלזלת ואומר "אני מדבר ישירות עם מי שמקבל החלטות, למה אני צריך לדעת מה חושבים אלו שמקבלים ממנו פקודות?".
בשנות נתניהו ויוסי כהן (כראש המל"ל והמוסד) ארגנו השניים ערוצי קשר ומידע משלהם, כשהם מדלגים על עבודת מודיעין מפרכת והערכות מצב. ורק תן לצבא שחי על פק"ל כוננות להרפות לרגע והוא תופס נמנום – ואז בום טראח, טבח בעוטף.
לצה"ל, שהתפכח מרות מאז, יש בימים האלה תפקיד מכריע לא רק בניהול (נרמול?) היחסים ברצועה ובצפון, אלא גם במאבק הגדול על זהות המדינה. זה צה"ל שמפנה מאחזים לא חוקיים מול הממשלה, שמצדה מלבינה פשעי מלחמה ומעודדת טרוריסטים יהודים שמטילים את חיתתם בגדה.
כשצה"ל מנהל מאבק על החזרת החטופים, הוא מקיים את החוזה של חובת המדינה כלפי אזרחיה. במקביל ברור שהמאבק הזה תומך בסיכוי לפירוק הממשלה, שהוא אינטרס צה"לי מובהק. לא בטוח שהממשלה תתפרק, אבל שווה לשמוע את תירוצי בצלאל סמוטריץ' ובן גביר אם וכאשר תהיה עסקה, כשהם יעכלו את הכניעה של נתניהו.
בחזית הצפונית צה"ל מתעלם מתופי המלחמה שמהדהדים בסביבת נתניהו. קבלת ההחלטות במטכ"ל כוללת צפי קורבנות, כלכלת חימושים ונזקי תשתיות, וצה"ל דורש מטייסת החמקנים הקרויה "ממשלה" לקחת כבר עכשיו אחריות על המלחמה שבפתח ועל תוצאותיה.
זהו לקח המלחמה בעזה שמפיק צה"ל בצפון. שום מבצע קרקעי לא יזוז בצפון לפני שצה"ל ישמע מהממשלה את מטרות המלחמה (ניצחון מוחלט על חיזבאללה) ואת תוכניות היום שאחרי (התנחלות במעלה צור ובגאון הליטני).