רבים נרעשו השבוע למראה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אוחז בתמונה גדולה בפתח ישיבת הסיעה, ובה נראה מנהיג חמאס בעזה יחיא סנוואר מניף את שתי ידיו לאות ניצחון. סמוטריץ' רצה לומר כי תמונות כאלה ודומותיהן ייראו למכביר, אם ישראל תעז ללכת על עסקת החטופים. עיתונאים ופרשנים ישראלים הטיחו בו ביקורת. לא בגלל ההתנגדות לעסקה כמו בשל השימוש בתמונתו של סנוואר. המעשה שלו, הם טענו, משרת את ההסברה של חמאס.
אפשר להרגיע: ביטחון ישראל לא יקום וייפול על תמונות שמחה של אויביה. כלי תקשורת פלסטיניים אכן מיהרו לפרסם את התמונה הזו כדי להראות כי סנוואר מפחיד את היישות הציונית, וכי אפילו שר כמו סמוטריץ' חושש מפניו ועושה לו חשבון. אין בכך דבר יוצא דופן. שכנינו נוהגים לעקוב מקרוב אחר השיח התקשורתי והפוליטי בישראל, הרבה יותר קרוב מכפי שאנחנו עוקבים אחריהם. התבטאויות רבות, שאפילו אנחנו ממעטים לשים לב אליהן, הופכות אצלם לכותרות שמנות על בסיס יומי. כך היה לפני 7 באוקטובר, וכך גם אחריו.
המתקפה הקטלנית הבאה מעבר לפינה: המוקש שחמאס הציב לישראל | משה פוזיילוב
ספק אם סמוטריץ' שירת את האויב בהסברה שלו יותר מכפי שכל שר או פוליטיקאי שמתבטאים על חולשתנו, או תוקפים את הממשלה, שירתו אותו. למשל חברו לסיעה בכנסת בן גביר, שאמר על המתקפה הצבאית של ישראל באיראן, אחרי הלילה ההוא הבלתי נשכח, כי הייתה דרדלה. או שרים, חברי כנסת או ראשי רשויות שתוקפים את הממשלה על סבלם של המפונים, במיוחד בגבול הצפון. כל ביקורת כזו מעצימה את חיזבאללה, כי הפינוי הוא עבורם אות כבוד.
סמוטריץ', מן הסתם, ידע כי הוא לוחץ על בלוטות הפחד והחרפה של הציבור הישראלי. הפחד מפני ניצחונו של סנוואר, והחרפה שניצחון כזה עלול להביא. שהרי מה יותר מבייש עבורנו מלחזות בארכי פושע יוצא ממחילות המסתור שלו ומניף את ידיו לניצחון. אבל למשוואה הזו יש, כידוע, איבר נוסף: עשרות חטופים שעוד חיים ישוחררו, ואלה שנרצחו, גופותיהם יוחזרו לקבר ישראל.
עבור חמאס, שר האוצר הוא דמות מרכזית בצמרת הישראלית. הרבה יותר מכפי שהוא נתפס בציבור הישראלי. ראשי התנועה הגיעו בשנים האחרונות למסקנה כי הוא ושותפו איתמר בן גביר הם המצפן האידיאולוגי של הממשלה הנוכחית. ראשי חמאס, שעוקבים מקרוב אחר המתרחש בישראל כבר שנים, ורבים מהם בקיאים בעברית, סברו כי שני אלה הם המנוע מאחורי מדיניות הממשלה, והם מוליכים אותה לממש את מטרותיהם.
מבין שניהם, סמוטריץ' נתפס כאידיאולוג ועל כן הוא איום משמעותי יותר. על פי תוכניתו, כפי שהצהיר עליה ב־2017, הוא חותר להכריע את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות הקמת מדינה יהודית מן הים לנהר. הערבי לא יהיה אזרח במדינה זו, אלא תושב בלבד, ומי שירצה לעזבה – מדינת ישראל תעודד אותו לכך. בחמאס הבחינו כי המדיניות הזו מתממשת לאטה. ישראל אכן הלכה והכבידה את ידה מבחינה ביטחונית בכל הזירות. בהר הבית, בערים הגדולות באיו"ש, ברצועת עזה ואפילו בבתי הכלא. הנה, הם אמרו לעצמם, זה מתחיל.
על פי הערכת המצב שנעשתה בחמאס בשנים האחרונות, השאיפה לייאש את הפלסטינים ולחסל את חלומם למדינה עצמאית לא הייתה חזון אוטופי מבחינת סמוטריץ', אלא תוכנית פעולה. הם העריכו שהיא בת ביצוע, כי העולם שותק, וכי הממסד כולו רתום לכך. מערכת הביטחון בישראל, בתי המשפט והחברה האזרחית שאפשרה את הדבר. נוסף על כך, הרשות הפלסטינית חלשה, ואין בכוחה למנוע מישראל לעשות ככל העולה על רוחה בגדה המערבית. בדרך זו, הניחו בצמרת חמאס, יבוא הקץ על החלום הפלסטיני לעצמאות, והמאבק בארץ ישראל יוכרע בניצחון ישראלי.
זה היה אחד המניעים המרכזיים מאחורי מתקפת 7 באוקטובר: התחושה בחמאס כי ישראל, בהובלת ממשלה שזהו המצע שלה, הולכת למשוך את השטיח מתחת לרגלי הפלסטינים כולם. יש סמליות רבה בכך שסמוטריץ' הביע חרדה מפני סנוואר השבוע. מבחינתו של מנהיג חמאס ברצועה, שר האוצר היה אויב מרכזי - לא פחות מנתניהו עצמו.
התנועה לשינוי הארגון
בספרו "הזמן הצהוב", שיצא לאור לפני 37 שנים, תיאר דויד גרוסמן את המציאות הפלסטינית כפי שהשתקפה בשיטוטיו הרבים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים הפלסטינים בגדה. רשמיו היו מפתיעים וחוללו טלטלה בהבנתם של ישראלים רבים את הפלסטינים. ספרו יצא לאור ערב האינתיפאדה הראשונה, ובמידה רבה סימן את חומרי הבעירה שלה.
את אחד הפרקים הקדיש גרוסמן לשפה שאימצנו כדי לתאר אותם. הז'רגון הפוליטי הישראלי ברובו הדחיק את קיומם של הפלסטינים או גימד אותם. אם הם נוכחים במציאות, לפחות שיסתלקו מן התודעה. לאלה שהפגינו קראנו "מסיתים", על הרוגיהם אמרנו כי הם "מצאו את מותם", ולמהומות, שהיו לפעמים קשות ונשפך בהן דם, קראנו "הפרות סדר".
כמעט ארבעה עשורים עברו, ודומה כי מעט מאוד השתנה. נכון, היום לא מכנים זאת "הפרות סדר", אבל הביטוי השגור "עימותים" עושה אותה עבודה שעשה קודמו. המסיתים כבר אינם מסיתים, הם פשוט לוקחים נשק ויורים כדי להרגנו. וכולם ללא יוצא מהכלל מחבלים. ולכולם אנו קוראים אותו דבר, כאילו מדובר באותו רף של חומרה. לזה שהשליך אבן, לדורס, למי שירה כדי לרצוח. יש גם כאלה שיקראו "מחבל" למי שהניף דגל פלסטין. ואחרי שהשתלטנו עליו? הוא נוטרל. חי או מת? פצוע או בריא ושלם? למה להקשות, אומרים לך שהוא נוטרל.
שפת ההקטנה באה לידי ביטוי גם בהתייחסות לחמאס או לחיזבאללה. אנו נוהגים לכנותם "ארגון" ולדחות את הכינוי שלהם את עצמם – תנועה. לחיזבאללה יש רשת בתי ספר, מרכולים, שרי ממשלה, בנקים, קרנות סיוע, רשת בתי חולים, מוסדות וגם יחסי חוץ, ולמרות זאת טובי העיתונאים ומקבלי ההחלטות אצלנו מכנים אותם ארגון. חמאס, לפחות עד 7 באוקטובר עמד בראש ממשלה, עם שרים, תקציבים ואחריות לאוכלוסייה. וגם להם קראנו "ארגון". ואת העומד בראש הרשות הפלסטינית אנו מכנים "יושב ראש", אף שכינויו במקור, "ראיס", ניתן לתרגום כפול: יושב ראש, אבל גם נשיא.
הגימוד מעיד בעיקר על עצמנו. ועל פחדינו. לכנותם כמות שהם אין פירושו שאנו מחמיאים להם, אלא שאנו מדייקים. שפה מדויקת מעניקה כבוד לקהל היעד. דורס, יורה, תנועה, נשיא, רוצח – נקרא להם בשמם, וניתן לקורא הממוצע להחליט כיצד מתאים לו לראותם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל