הוא עמד על הבמה בטקס סיום קורס קצינים בבה”ד 1, נאם והציג שוב את תנאיו לעסקת החטופים. קהל רב של בני משפחות הבוגרים ישב על הטריבונה מאחוריו. הנאום לא עבר בשקט. מקרב הקהל נשמעו קריאות “בוז” לראש ממשלת ישראל.
דף חשב שצה"ל ימנע מליפול למלכודת שהכין - ונפל בעצמו לתוכה
לא יכלו להתחמק ממנו: המטוס העוצמתי שעומד מאחורי ניסיון החיסול של דף
נתניהו לא הוטרד, בקור רוח המשיך בנאומו, בטקס רב הרושם. הוא כן היה מוטרד, ככל הנראה, גם אם זיע לא נראה בפניו, למשמע נאומו של שר הביטחון גלנט, אשר קרא באותו מעמד להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
באירוע אחד בבה”ד 1 נתגלו שני הפנים של נתניהו. זה חודשים שהאיש עובר ביוש בכל הפלטפורמות. בעיתונות, בטלוויזיה, במודעות, ברחובות. מה לא נאמר עליו? מה לא הוטח בו? נאצות מזוויעות, גידופים, מילים שמובילות לרצח, עד כי אבטחתו תוגברה.
לפתע המילה “בוגד” נהייתה לגיטימית. נתניהו עצמו לא נרתע, ממשיך בדרכו, באמונתו כי עמדתו צודקת. לא את כל שיקוליו אנחנו מבינים. מעל לכל ייאמר לזכותו: מעולם הוא לא התווכח עם מגדפיו. מעולם לא ניבל פיו, לא חירף, לא השמיץ את מבקריו. חבל רק שהקלקולים בתוך הממשלה מעיבים על תפקודה, שהעיסוק בפוליטיקה רב מדי לתקופה קשה זו, שה”ברוגז” בינו ובין שר הביטחון כלל אינו מובן.
גלנט צודק. ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום בהקדם, במיוחד לאחר שצה”ל עצמו החל לפרסם את תחקיריו ובראשם המחדל הצה”לי הקשה בקיבוץ בארי. תחקיר שמוכיח את כישלון הצבא שכמותו לא היה מאז תש”ח. תחקיר – ראשון בסדרת תחקירים – שמוכיח כי הדרג הצבאי אחראי ישירות לאסון בשבת הארורה, כאשר הדרג המדיני אינו בתמונה.
עם זאת, נכון ויציב, המחדל אירע בימי שלטון ראש הממשלה נתניהו בישראל. נתניהו לא יוכל להימלט מאחריות-העל שלו מאז ה־7 באוקטובר. אין מנוס אפוא מוועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את התנהלות שני הדרגים, הצבאי והמדיני־ממשלתי. דומני שבסתר לבו נתניהו מבין זאת.
איני יודע אם נתניהו ער לכל הנכתב עליו, אם יש לו בכלל זמן לקרוא עיתונות, לצפות בערוצי הטלוויזיה, אם יועציו מדווחים לו בכלל על ההשמצות והגידופים נגדו. ואולי טוב שכך.
ספק אם קרא למשל את מאמרו של קודמו, אהוד אולמרט, בעיתון הבית הפוסט־ציוני שלו, זה שפורסם למשל ביום שישי. הלה מתחרה בקולגה שלו אהוד ברק, מי מהם יטיח יותר בוץ בראש הממשלה המכהן. המאמר המתנשא של אולמרט חושף שוב את עומק התרחקותו ממורשת בית אבא בנחלת ז’בוטינסקי, אשתמש אף במילה קשה – בגידתו בתורת ראש בית”ר שעליה התחנך מילדותו.
מעבר לדברי הבלע הקבועים שלו על נתניהו, האיש מגדף גם את המתנחלים, משבח את נאומו (במדים!) של אלוף פיקוד המרכז היוצא בגנות המתנחלים, רוצה בנסיגת ישראל מהשטחים ה”כבושים” ובהקמת “מדינה פלסטינית” ביו”ש. חמאס־דאע”ש על גבול פתח תקווה, כפר סבא, בת חפר. ואני חושב בלבי, כמה טוב שנתניהו, עם כל חסרונותיו ומשוגותיו, הוא ראש הממשלה ולא קודמו, העובד בשירותו של שוקן, בעיתון המדברר את האויב הפלסטיני.
הרבה נכתב בימים אלה על התוהו ובוהו בצרפת בעקבות הבחירות לפרלמנט, על הנשיא הכושל שלה, על השתלטות המוסלמים על רחובות פריז, וכמובן על הדו־פרצופיות הצרפתית־מקרונית בנוגע למלחמת עזה וביחס למדינת ישראל. אה כן, גם על תבוסת נבחרת צרפת בכדורגל, וזאת כמה ימים לפני ה־14 ביולי, יום הבסטיליה המפואר שנחוג אמש בשאנז אליזה. ואני נזכר בימים אחרים ביחסי צרפת־ישראל.
זה היה למיטב זיכרוני בשנת 1953 או 1954 בשכונת מגוריי, שיכון ותיקים ברמת גן שרק הוחל אז באכלוסו. תמיכת צרפת בישראל הצעירה הייתה גדולה. לשיאם הגיעו היחסים במלחמת סיני, היא מבצע קדש, באוקטובר 1956. קיבלנו מצרפת סיוע צבאי רב, בראש ובראשונה – מטוסי ה”מיסטר” המהוללים. או אז החליט ראש העיר רמת גן אברהם קריניצי כי מן הראוי שייקרא בעירנו רחוב על שם העם הצרפתי.
כילד, אני זוכר היטב את הטקס שנערך בכניסה לשיכון ובו נקרא הרחוב הראשי – שדרות העם הצרפתי. קריניצי, ועמו השגריר פייר ז’ילבר דובר העברית, גזרו את הסרט בטקס שהתקיים ביום סגרירי.
מאז ועד היום בכל פעם שאני יוצא מביתי אל מחוץ לשכונתנו, אני נוסע ב”עם הצרפתי”, נזכר בערגה בימים הנפלאים ההם של הפריחה ביחסי שתי המדינות, עד שקמלו תחת נשיאותו של דה גול. הם לא חזרו עוד להיות כפי שהיו בשנות ה־50 הרחוקות. צרפת של מקרון נכבשת בהדרגה על ידי האסלאם, הפכה זירה לאנטישמיות אלימה ומתלהמת, מבריחה את יהודיה. זו לא צרפת שהכרנו ואהבנו.
