קניתי מקרר גלידות עצום. מה זה עצום? ענק. כזה שרואים בפיצוציות כשהוא תופס חצי מהחנות. ליטרים על ליטרים. אשתי לא ממש אהבה את הרעיון שתהיה לנו בומבה לבנה בחצר האחורית שלנו. גם ככה היא פצפונת ומצ'וקמקת, ועכשיו החצר סתומה לגמרי. כולה, מקצה אחד לקצה שני, בגודל של המפלצת הקפואה שהבאתי. 

בשלב הזה של חיינו המשותפים אהובתי כבר הפכה אדישה לשיגעונות של בעלה המטורף, שרודף בימים אחרי אנשים ברחובות וצועק להם: “אתה לא חושב שאתה צריך להתנצל בפני הקורבנות שלך?". לא מבין איך היא עדיין איתי. שילוב של עצלות ורחמים כנראה. בעצם, ביחס לבעלים אחרים ולרמת השיגעון והעצב שיש בחברה שלנו, בן זוג שקונה פריזר ושם על הדשא הסינתטי המשותף, זה בכלל לא נורא. 

יפיל את העסקה? סמוטריץ' באמירה נחרצת: "לא מוכן למילים 'בכל מחיר'"
היועמ"שית תעצור את מינוי המפכ"ל הבא? "החלטה שמשמעותה לסנדל את בן גביר"

הרכישה של המתקן לא הייתה לטובת פתיחת סניף של גלידריית גולדה בבית. שום עניין קולינרי אין כאן. ממש לא. זה הכל, שוב, במסגרת היסטריית הבריאות הלא כל כך חדשה שסיגלתי לעצמי. זו ששולחת אותי לחורים בעולם להזריק ארס נחשים וצפרדעים, לקנות מולקולות בשקית ולמרוח על הרגליים ולאכול חלבונים וביצים כמו מטורף (עשר ביצים ביום, זה התפריט החדש שלי. אפרט על זה בטור הבא). כעת יש לתחביב טווח פעולה חדש, נוזלים וקרח, וייעודו של המקרר - טבילת גופי במים קפואים. 

היה שלב מקדים, שבמסגרתו השגתי פיילה מנירוסטה ונהגתי למלא אותה בקרח ומים ואז הופ, לזנק פנימה. למרבה הצער, קרח בכמויות כאלה הוא דבר יקר, וכל אמבטיה יצאה לי בתעריף של שתיים. בסוף התקמצנתי והפסקתי. גם את הפריבילגיה לקפוא לקחו לנו. במדינה שלנו אפילו הקרח נהיה יקר. מכרתי את הפיילה (יש שוק תוסס, לא ידעתי) וקניתי מקרר כמתואר לעיל. אלף ומשהו שקל. מחיר סביר שבעבורו נשלח לביתנו טנק אטום וכבד, שהוצב בגאון צמוד לקיר החיצוני. 

טכניקת ההפעלה פשוטה להפליא: ממלאים מי ברז עד כמעט למעלה, מפעילים, מביאים את הנוזל למצב קיפאון, מוציאים מהחשמל ונכנסים. זה קר גיהינום. בהתחלה הטבילה אטית ומייסרת ושורדים רק שניות בודדות בפנים. שניות של שנאה עצמית והכאה על חטא, “למה עשיתי את זה לעצמי?". לאט־לאט מתרגלים ואפשר להגיע לכמה דקות רציפות של שכשוך ושהייה. קצות הגפיים כואבים מאוד, יש תחושה שהם עומדים לנשור. זה טרם קרה לי. כל האצבעות איתי נכון להיום. בסיום ההליך אני יוצא החוצה, עומד דקות המום מהקור, מקלל את טמטומי ורץ למקלחת חמימה. 

בשבועות האחרונים זו רוטינה. פעם־פעמיים ביום תמצאו אותי צולל במקרר. מעניין שולי והזוי הדבר הפך לאטרקציה משפחתית. הפנינג. אבא נכנס, הבנות מלוות, טובלות אצבעות בקרח, אשתי מצלמת, לועגת, מעלה סטוריז שנונים ומעבירים זמן שפוי בטרלול הקיומי והלוהט. 

טבילה בקרח נבדקה ומוכחת כמועילה לגוף. גם כשזה נוגע לאריכות ימים. הודות לשימוש לאורך שנים במדינות אירופה הצפונית, יש מידע אמין לגבי היתרונות וההשלכות. 

הנה רשימה קצרה של תועלות: לפי chat gpt (אם אין לכם את הכלי הזה, רוצו לעשות מינוי. משנה חיים), טבילה במי קרח מביאה להפחתת כאבי שרירים, שיפור התאוששות אחרי פעילות גופנית מאומצת, הורדת נפיחות ודלקות, שיפור מערכת החיסון, הגברת קצב חילוף החומרים ושריפת שומנים, הטבת איכות השינה, בריאות העור והפנים. טענה נוספת היא שהמים הקפואים עוזרים להפחית מתח נפשי ומשפרים את מצב הרוח. זה אולי המזור החשוב מכולם. 

במדינתנו אפופת הכאב והשכול אין אפשרות להשיג פסיכולוג פנוי. שירותי הרווחה עמוסים. כולנו בטראומה. יש קדימויות, דרגות חומרה. העם פגוע ממה שעברנו בחודשים האחרונים. אנחנו חווים כמעט מדי שבוע מראות וידיעות שקשה לעכל: נפילה של נשמות טהורות, משפחות ממוטטות מבכות אובדן אינסופי, חטופים וחטופות שלא חוזרים הביתה ושנאה פנימית נטולת מרפא שמכלה אותנו. 

ואז, כשאני כבר נושך את הלשון ומכלה את כל דמעותיי ישנה אמבטיית הקרח. המים וההרגל המוזר שסיגלתי לעצמי מייצרים שוק כל כך קיצוני, שלרגעים ספורים מגיעה שכחה ואחריה אופוריה קצרה. במצב העגום הנוכחי זה הרבה. כנראה שאני לא ממש משוגע כשאני מתעקש להיכנס למקרר קפוא מדי יום.