אני לא צופה בערוץ 13 ולא מבין הרבה במה שמתרחש שם בזמן האחרון. אני לא מכיר את יוליה שמאלוב־ברקוביץ, ואין לי עמדה בשאלה אם המינוי שלה למנכ"לית חברת החדשות של הערוץ הוא טוב או רע.
כך גם לגבי תוכניתו של רביב דרוקר, שהפעם היחידה שצפיתי בכמה רגעים ממנה הייתה לפני כחודשיים, כשדרוקר ניסה להסביר עד כמה בנימין נתניהו הוא איש צבוע ועד כמה הקריאות לסרבנות מימין הרבה יותר גרועות מהקריאות לסרבנות משמאל, וברוך קרא חיזק את דבריו של דרוקר, וג'קי לוי חיזק את דבריו של קרא, ומיקי רוזנטל חיזק את דבריו של לוי, ושרון כידון חיזקה את דברי כולם.
ברוך קרא נגד יוליה שמאלוב ברקוביץ: "החלטה מופרכת"
יוליה כבר צריכה לארוז? ההחלטה הדרמטית שבחנו ברשת 13
ומכיוון שלמעט האפיזודה הזו אני לא יודע להגיד שום דבר על התוכנית, אין לי כלום לתרום לדיון לגבי ההחלטה להוריד אותה מהמסך. יתרה מכך, אני מאחל לכל הקולגות שלי בערוץ 13, ממש כמו שאני מאחל לעובדי ויטה פרי גליל, שעבודתם לא תיפגע ופרנסתם לא תחסר.
מה אני כן יודע להגיד בכל זאת? שכנס החירום שהתקיים ביום ראשון על רקע מה שמתרחש בערוץ 13, כנס שעיתונאים בכירים עלו בו בזה אחר זה כדי להביע דאגה גדולה ל"חופש העיתונות" ולדבר על "מלחמה קיומית" ועל "הגנה על עצמאות המערכת העיתונאית", חילץ ממני נחרת בוז אחת גדולה.
לחבורה שעמדה שם על הבמה אין דבר עם חופש הביטוי ועם חופש העיתונות. לא מעניינת אותה הדמוקרטיה, לא מזיז לה הפלורליזם. זו חבורה שמתכנסת, כמעט באותו הרכב.
אחת לכמה שנים, פעם ב"צוותא" ופעם ב"סינמטק", עם אותן קריאות "געוואלד", שמסתירות מטרת־על אחת: להמשיך לצופף שורות, להמשיך להטיל על צרכני התקשורת הישראלית מונופול פוליטי שבו רק קבוצה אחת נשמעת, ולהמשיך להילחם בכל מי שמנסה לפרוץ אותו.
נניח שהטענות של אנשי 13, שכאמור אינני בקיא בהן, נכונות. נניח שמישהו מנסה להתערב להם פוליטית בשידורים. אם כך הדבר, זה לא טוב. זה אפילו רע מאוד.
אבל זוהי צעקתם של הקוזאקים הנגזלים, משום שערוצי המיינסטרים, שנציגיהם כיכבו על במת האירוע, מובילים באגרסיביות, בכוחנות, כבר שנים ארוכות, מלחמה נגד פתיחת שוק הדעות לחופש אמיתי.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בין מהדורות החדשות שלהם אין הבדל. אם תחשיכו את שידורי חדשות 13, שוק הדעות הישראלי לא יישרט, משום שמה שאומרים ב־13 - בנושאים פוליטיים, בנושאים מדיניים ובנושאים דתיים - אומרים גם ב־12 וב־11.
אין שום הבדל. אם יש בעיה אחת בתקשורת הישראלית, אם יש סוגיה אחת שפוגעת באמת בחופש הביטוי, אם יש מחלה אחת שהופכת את הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה עם כוכבית, היא נמצאת במקום שבו כל ערוצי המיינסטרים משדרים כמו מקהלה אחידה את אותם צלילים בדיוק.
עשרות שנים מזהירים אותנו שהשלטון משתלט על התקשורת. תפתחו בערב שגרתי את מהדורות החדשות בשלושת הערוצים המובילים, ותגידו אם אתם מזהים שם את קולו של השלטון.
64 מנדטים מרכיבים את הקואליציה הזו, ואין להם כמעט שום קול באולפני החדשות. תעבירו רגע בראש את הפרצופים שמבצבצים אליכם מהמסך מדי ערב.
כמה אנשים שם מבטאים עמדות שמזכירות את אלה של נתניהו או של הציונות הדתית או של ש"ס או של יהדות התורה? נראה לכם הגיוני שקולו של כמחצית מהציבור הישראלי לא נשמע שם?
התקשורת הזו שרה במקהלה כשהסבירה כמה הסכם אוסלו יעשה לנו טוב. היא שרה במקהלה כשסיפרה כמה ההתנתקות תשפר את מצבנו הביטחוני. היא שרה במקהלה כשקבעה שהרפורמה המשפטית רעה ומסוכנת.
היא שרה במקהלה כשנשאה על כפיים את אלפי המילואימניקים שהודיעו שלא יתייצבו לשירות. היא מזמרת עכשיו במקהלה שהעסקה עם חמאס, שתביא אותנו לסיום הלחימה ולנסיגה מהרצועה, היא הדבר הנכון. ממשלת ישראל מנהלת כבר חודשים ארוכים מו"מ על עסקת חטופים.
מדובר בסוגיה רגישה, סבוכה ומורכבת, שאמורה להציף שאלות קשות. מהו המחיר שנכון לשלם? מהם הקווים אדומים שלנו? יש לנו בכלל כאלה? ומה יקרה אם העסקה תביא לשחרור קבוצה קטנה של חטופים?
תגזור למוות את גורלם של כל השאר? ומה יקרה אם נשחרר חטופים, אבל חמאס יישאר על מכונו? איך ייראו אז חייהם של תושבי שדרות וכפר עזה? אלה שאלות קשות שכלל לא נשאלות באולפני החדשות.
דעה אחת בלבד נמצאת שם: חייבים לחתום על עסקה, כל עסקה, ומי שכופר בכך מוצג כערל לב. עיתונות שמתנהלת כך, וסותמת כל אפשרות לנהל דיון בסוגיות הכי חשובות לגורלנו, היא סכנה של ממש לחברה הישראלית. סכנה יותר גדולה מהמינוי של שמאלוב־ברקוביץ למנכ"לית חדשות 13.
אנחנו חיים במדינה מורכבת, מלאת ויכוחים ועימותים, וכל מהדורות החדשות המרכזיות וכמעט כל תוכניות האקטואליה המרכזיות בוחרות לספק לנו חצי מהסיפור. ציבור ענק יושב בבית על הספה ולא מזהה על המסך כמעט אף אחד שחושב כמוהו.
מצדי שדרוקר ימשיך לשדר במשבצת שלו עוד 200 שנה. אבל זה באמת קריטי לפרצופה של העיתונות הישראלית, אם על הכיסא הזה יישבו דרוקר, או קרא, או אביעד גליקמן, או אודי סגל, או לוסי אהריש, שכולם שיבוט אידיאולוגי האחד של השני?
עשו לעצמכם כלל: כשם שלא כל מי שמגיע להארכת מעצרו עם כיפה על הראש משכנע אתכם בהכרח שהוא איש ירא שמיים, כך גם לא כל מי שצועק "דמוקרטיה, דמוקרטיה", הוא בהכרח אוהד גדול של חופש הביטוי או של חופש השידור.
ההיסטוריה שלנו מלאה באינספור דוגמאות לניסיונות פגיעה בעיתונאים ימניים ובכלי תקשורת ימניים. אף אחד מכל אלה לא גרם לכינוס חירום של מי שחרדים לחופש הביטוי.
אני מספיק זקן כדי לזכור שטקסי ה"אוי אוי אוי, הממשלה סותמת לנו את הפה" הם עניין מחזורי שמתרחש אצלנו אחת לכמה שנים, כל פעם בהקשר אחר. אני זוכר מה קרה ב־2011, כשיריב לוין ביקש להעלות את סכום הפיצוי בתיקי לשון הרע.
500 עיתונאים נאספו אז בסינמטק תחת הכותרת "כנס למען תקשורת חופשית", הגדירו את היוזמה של לוין "חוק ההשתקה", הסבירו שאנחנו לקראת "ימים אפלים" וש"חופש הביטוי בסכנה", והכריזו על מותה של הדמוקרטיה.
ארבע שנים עברו, ושוב הגיע גל כזה, כשאופיר אקוניס ביקש להתקין בחוק רשות השידור סעיף שיאסור על עיתונאים להביע דעה בשידור. כשלעצמי, לא אהבתי את התיקון הזה.
אני לא חושב שנכון להגדיר בחוק מה מותר ומה אסור לעיתונאי להגיד. אלא מה? שהסעיף המדובר הועתק ממסמך ששימש במשך שנים כקוד האתי של עיתונאי רשות השידור.
קוד שעובדי הרשות צפצפו עליו מזה, אבל גם לא חשבו שהוא מקרב את קץ הדמוקרטיה, מזה. עד שהציע אותו אקוניס, ועיתונאים מיהרו להדביק לו את השם "סעיף סתימת הפיות", והמדורה נדלקה.
אם עיתונאים בישראל היו נאבקים כדי שמגוון דעות יוכלו להישמע, כמו שהם נאבקים כדי שדעתם שלהם תישמע, זה היה נהדר. אלא שזה לא קרה מעולם. כל מי שנלחם על זכותו להביע דעה בשידור ידע היטב שדעתו היא היחידה או כמעט היחידה שתישמע.
אני זוכר איך פעם, כשנתניהו אמר משהו על דרוקר, פנו אליי קולגות כדי שאוסיף את חתימתי ל"גילוי דעת בעניין ההתקפות של נתניהו על דרוקר".
בהזדמנות אחרת נתבקשתי על ידי "העין השביעית" להצטרף לקליפ מחאה בעקבות תגובה קשה של ראש הממשלה לכתבה של אילנה דיין. בשמחה, השבתי, אבל איפה הייתם כשאותה אילנה דיין הותקפה על ידי עיתונאים ופוליטיקאים משמאל בעקבות תחקיר שלה נגד פעיל של ארגון תעאיוש?
וזה בדיוק העניין. יש כיוון אחד לעצומות. יש כיוון אחד לדאגות. אני לא זוכר שראיתי יותר מדי עצומות של עיתונאים שמבקשות להגן על עמית סגל מפני התקפות גסות רוח נגדו. רגישות לפגיעה בעיתונות ובעיתונאים יש בעיקר מצד אחד.
סגירת ערוץ 7, שהיה בזמנו ערוץ השידור היחיד שביטא את תפיסת העולם של המחנה הלאומי, הובלה על ידי יוסי שריד, חיים אורון, איתן כבל ואברהם פורז, אנשים שהוצגו לנו כל השנים כפלורליסטים גדולים.
כך היה גם עם החוק שביקש להביא לפגיעה ב"ישראל היום" או לסגירתו. גם מי שהובילו את המלחמה בעיתון הזה הסתכלו בראי וסיפרו לעצמם שניבטת ממנו תמונה של אנשים דמוקרטיים.
אגב, חלק מהעיתונאים שהנהי שלהם על סכנה לדמוקרטיה ממלא עכשיו את האוויר, תמכו אז בחדווה במאמצי הפגיעה בעיתון שהם לא אהבו. רוצים עוד דוגמה? לכו אל הקמתה של תחנת הרדיו גלי ישראל.
בארבע השנים הראשונות לחייה התמודדה התחנה הזו עם שלוש עתירות לבג"ץ שהגישו נגדה ארגוני שמאל קיצוני. האם בשמאל רצו לסתום את הפה לתחנה שיש לה גוון ימני? חלילה. מדובר הרי בשוחרי פלורליזם. לאנשי השמאל הללו, כך הוסבר לנו, הפריעו עניינים טכניים שקשורים לתדרים ולגבולות שידור. זה הכל.
ואז הגיע לעולם ערוץ 20 (14 של היום), ועבר גם הוא את אותן חוויות, כשסדרת תלונות הוגשו נגדו על כל צעד ושעל, תמיד תמיד מצדם של מי שהציגו את עצמם כחסידי חופש השידור.
"הערוץ לא עובד לפי הכללים של הזיכיון", הסבירו המוחים המיתממים, "הוא חייב לשדר רק מורשת". אף פעם לא הפריע להם שערוץ המוזיקה לא משדר רק מוזיקה.
אף פעם לא הפריע להם שחוק רשות השידור קבע שעל השידורים לקדם בין השאר "את החינוך היהודי על כל גווניו" ו"לטפח את הכרת הלשון העברית ולקדם את השימוש בה", וצופי הערוץ הראשון לא בהכרח מצאו את זה על המסך שלהם. גם לא הפריע להם שחוק הרשות השנייה קבע שתפקיד הרשות.
בין השאר: "ליתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית באזורי הארץ השונים ובצורות ההתיישבות השונות ולהשקפות השונות הרווחות בציבור", ולשדר "מידע מהימן, הוגן ומאוזן", ובין זה לבין מה שיצא על המסך לא היה שום קשר.
ערוץ 20 היה היחיד שהפריע להם. ואף שהערוץ הזה היה ההזדמנות הראשונה לספק באמצעות הטלוויזיה מגוון דעות, אני לא זוכר איש מאלה המוטרדים היום מהמצב, שהיה מוכן להגיד בפומבי את האמת: אין שום הבדל בין יונית לוי לבין תמר איש שלום, והפלורליזם מחייב לצדן מהדורה נוספת, שמסיטה את המבט גם לכיוונים אחרים.
אף אחד לא החתים עצומות נגד התערבות מסוכנת בתכנים, כשמועצת הכבלים והלוויין רשמה לערוץ 20 "הפרה" בעקבות בדיחה לא מוצלחת של אראל סג"ל.
וגם לא כשבמועצה ספרו כמה דקות מקבלים נציגי הרפורמים על המסך לעומת האורתודוקסים, וגם הטילו על הערוץ קנס של 100 אלף שקל בגין היעדר רפורמים מספיקים באולפן, והוסיפו ודרשו דוח רפורמים וקונסרבטיבים שיועבר "מעתה והלאה, בכל ראש חודש".
תגידו, זו לא התערבות פסולה? מישהו בדק פעם כמה דקות מקבלים הקווקזים והבוכרים בערוץ ברוסית? מישהו בדק פעם כמה דקות מקבלת המוזיקה החסידית בערוץ המוזיקה? או שרק מול ערוץ 20 זה היה לגיטימי להתקטנן, כי הוא הערוץ שלא האנשים הלא נכונים?
ערוץ 20, 14 בשמו הנוכחי, הוא הערוץ הכי חשוב היום בישראל.
לא מפני שהוא טוב יותר מאחרים. לא מפני שהוא מעניין יותר מאחרים. לא מפני שהוא מקצועי יותר מאחרים. הוא החשוב ביותר כי הוא היחיד שמשדר משהו אחר.
ומי שדמוקרטיה חשובה לו, חייב להיות ראשון הלוחמים בעד ערוץ שייתן גם משהו אחר. וכל העיתונאים מחתימי העצומות ומכנסי הכינוסים ומקונני הקינות על מותה של הדמוקרטיה היו צריכים לשאת את הערוץ הזה על כפיים.
כי אם אין אותו, אנחנו נשארים עם תזמורת של אלף נגנים שמנגנים כולם את אותו תו. ובנאדם שפוי שהיה נכנס לקונצרט ומקבל הופעה שכזו היה שורק בוז, ממש כמו ששורקים היום רבים מול הטלוויזיה שלהם.
אני זוכר איך עירית לינור הושעתה משידור בגלי צה"ל אחרי שמתחה ביקורת חריפה על הנשיא ראובן ריבלין, ואיש לא מחה ואיש לא זעק ואיש לא החתים עצומות. אני זוכר באיזו שתיקה התקבלה פה התערבות בוטה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט בשידורי גלי צה"ל, כשאראל סג"ל שידר שם ביקורת על צמרת הצבא.
כתב התקשורת של "דה מרקר" ידע לספר אז שאיזנקוט נפגש עם בכירי התחנה ומתח ביקורת על "שדרנים שתוקפים את צה"ל". הפרשן הצבאי של "הארץ" דיווח שהרמטכ"ל התלונן על "המשך שידור תוכניתו של סג"ל בתחנה".
אם הייתה לנו פה עיתונות הגונה ולא פוליטית, היא הייתה אמורה להניף אז מול איזנקוט דגל אדום. לא להסתפק ב"צוותא", אלא למלא בכינוס חירום את בלומפילד. להכריז שבמדינה דמוקרטית גנרלים לא מתערבים בלוח השידורים.
אבל זה לא קרה. בדיוק כמו שזה לא קרה כשיאיר לפיד יצא למלחמה נגד ערוץ 14 והגיש עתירה בניסיון לפגוע בו. בדיוק כמו שזה לא קרה כשעמוס שוקן החליט להפסיק את כתיבתה של נוה דרומי אצלו בעיתון, משום שבשעות הפנאי שלה.
במקביל לעיתונאים נוספים, לראשי מועצות ולפוליטיקאים בעבר ובהווה – היא קראה לתרום לעמותת עד כאן הימנית. בדיוק כמו שזה לא קרה כששוקן החליט להפסיק את כתיבתו של גדי טאוב אצלו, בטענה שמדובר ב"דמוקרטיה מתגוננת".
זכרו, לא קרב על חופש ביטוי יש כאן, אלא קרב על שליטה. כמעט כל העיתונאים בעלי המעמד בערוצי המיינסטרים באים מאותו בית מדרש פוליטי.
יש להם כוח בלתי פרופורציונלי ביחס למספרם בציבור הישראלי, והם נאבקים לשמר אותו כדי שיוכלו להמשיך להשתמש בו בלי הפרעה. זה הולך אחורה עד חיים יבין, שסיפר פעם איך עשה שימוש פוליטי בתפקידו כמגיש המוביל של השידור הציבורי.
"בשלבים מתקדמים של המלחמה", העיד על התנהלותו במבצע שלום הגליל, "אנחנו בהחלט היינו עם האופוזיציה. יום־יום פרסמנו בראש המהדורה את מספר החללים, 500, 501, 502, זה היה כמו לדקור בחרבות את בגין". אבל מילא זה. "ניהלנו מלחמות אימים נגד ההנהלה שישבה עלינו וביטאה רחשי לב של קהל שהעלה את הליכוד לשלטון", סיפר.
"אמרנו שצריך לוותר על השטחים, אבל להמונים לא היה ראש לחלוקת הארץ". וכשאנחנו מדברים על חיים יבין, אנחנו מדברים על ימים שבהם עוד לא נולדו הפייסבוק והטוויטר. ימים שבהם כשחיים יבין החליט "שצריך לוותר על השטחים", לא היה באוויר מישהו שהיה יכול להסביר שיש גם דרך אחרת.
זוכרים את האמירה ההיא של מירי רגב, על "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?". לעגנו לה בצדק, הזדעזענו ממנה בצדק, ועדיין, מה ההבדל בין השאיפות שלה לשאיפות של מי שממלאים כבר 76 שנה את האולפנים באותם אנשים עם אותן דעות?
מה ההבדל בינה לבין אמנון אברמוביץ', שהיה היחיד שהיה הגון להודות בקולו, ערב ההתנתקות, שהוא ממליץ לשמור על אריאל שרון "כמו על אתרוג... בקופסה אטומה, עם ספוגית וגם עם צמר גפן, כי הוא היחיד שבאמת מסוגל לבצע את הדבר הזה"?
ולא מדובר באירוע נקודתי. זו מחלה שהולכת איתנו דורות. אני רואה את העיתונאים שעושים מאמצי־על כדי להראות בכל פעם מחדש שנתניהו איננו דובר אמת, ומסבירים שהם לא עושים את זה בגלל אג'נדה פוליטית אלא מפני שזו עבודת העיתונאי.
רואה ומגחך. יצחק רבין התחייב לפני הבחירות ש"מי שיירד מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל", ורגע אחריהן החל במו"מ על נסיגה מרמת הגולן.
האם מישהו בתקשורת התייחס אליו אז כאל מי שגנב קולות? אריאל שרון הבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב", ואז לקח את הקולות שלנו ופינה את נצרים והשאיר את תל אביב. מישהו באולפנים טען שהמהלכים שלו לא לגיטימיים?
נפתלי בנט הלך לבחירות עם הבטחה לא לשבת עם מרב מיכאלי, ולא לשבת עם מרצ, ולא לעשות את לפיד ראש ממשלה, ולא לשבת עם מנסור עבאס, שאותו גם ביקש מוועדת הבחירות לפסול כי הוא תומך טרור.
רגע אחר כך, כשהוא הפר אחת לאחת את כל שורת השבועות הללו, והקים קואליציה עם כל מי שנשבע לבוחריו רגע קודם לכן שלא יישב איתם, העיתונות שלנו חבטה בו בטענה שהמהלך שלו פסול מוסרית? יודעים למה התשובה לכל השאלות הללו ברורה?
כי את הטון נותנים בכל האולפנים כבר עשרות שנים אותם אנשים. יש להם שמות אחרים, יש להם פרצופים מתחלפים, אבל אלה אותם אנשים עם אותן דעות.
יש להם מצפון גמיש פוליטית, ובכל פעם הם בוחרים היכן להציב אותו בהתאם לצורך המעודכן. ואני שואל, האם זו בעיה קטנה יותר מהמינוי של שמאלוב־ברקוביץ או מהסכנה שבהורדת התוכנית של דרוקר?
הזכרנו את בנט, אז נגיד עוד מילה אחת בעניינו. היחס הצבוע כלפיו יכול למלא דוקטורט על התקשורת הישראלית. האיש שבדרכו לצמרת כיסח את התקשורת, ואת בג"ץ, ואת הקרן החדשה ("הם לא האחים שלי"), ואת הפרקליט הצבאי הראשי, ואת מפלגות השמאל, הפך למאמי הלאומי ברגע שעזר להזיז את נתניהו.
וכמו תמיד, המנסח הטוב ביותר של הצביעות הזו הוא חתן פרס ישראל נחום ברנע. האיש שכתב על בנט שמדובר ב"ליצן", "מסוכן", "ילדותי", ו"בריון", האיש שהגדיר אותו כ"משיח השקר מרעננה".
כמי ש"לקח משהו או שמשהו לקח אותו", החליף צד והתחיל להחמיא לו על סגנונו ה"ענייני", ה"תרבותי" ה"מרוסן", וה"מאחד". אם ברנע היה לבד, מילא. אבל כשזה המסר שעובר לכל אורך הקו, ברור שמשהו פה דפוק.
נראה לכם הגיוני שיש בכלי התקשורת המרכזיים בישראל, רדיו, טלוויזיה ועיתונות כתובה, אינספור כתבים ופרשנים לענייני ערבים, ואת כל החשיפות החשובות על ערביי ישראל, על חברי הכנסת של רע"ם והמשותפת ועל הרשות הפלסטינית וקשריה לטרור.
מביאים אלחנן גרונר מאתר "הקול היהודי" וישי פרידמן, פעם ב"מקור ראשון" והיום בערוץ 14? אתם חיים בשלום עם עיתונות שעין אחת שלה עצומה באופן קבוע, מרצון? זה לא קצת יותר נורא מהשאלה איזו תוכנית תשודר בערוץ 13 בשעה 19:00?
אנשי מפלגת רע"ם משתפים פעולה עם ארגוני טרור ברצועת עזה ובאיו"ש, וזה לא מעניין את עורכי מהדורות החדשות. זה נראה לכם הגיוני? מישהו יכול להסביר איך פתאום, כשלרגע היה נראה שרע"ם תשתף פעולה עם נתניהו.
אתר חדשות מרכזי אחד "גילה" פתאום שמדובר במפלגה שלוקה בהומופוביה קשה, תוכנית רדיו אחרת ביקשה לברר פתאום מה היחס של חברי הכנסת של רע"ם לחמאס, ומהדורת טלוויזיה מרכזית גילתה פתאום את התחקירים של ישי פרידמן, שעד אותו רגע לא עניינו כלב מת?
לא מביך אתכם לצפות בפרשנים שלפני המלחמה הסבירו לנו שצריך להתייחס ברצינות לאי־ההתייצבות של הטייסים, כי הם כבר פוגעים בכשירות של חיל האוויר, ועכשיו, בעקבות מה שקרה ב־7 באוקטובר, מסבירים לנו באותה רצינות שהכשירות של חיל האוויר בכלל לא נפגעה?
אני זוכר איזו מהומה תקשורתית התעוררה כאן כשאיש אחד קרא קריאות מכוערות לכיוונו של אמנון אברמוביץ'. במשך כמה ימים קיבלנו אז את כל החבילה המורחבת של "אלימות" ושל "סכנה לעיתונות".
ואז הגיע ערוץ 14 אל השטח, וכתביו החלו סופגים התקפות בלתי פוסקות, לפעמים "רק" מילוליות, לפעמים פיזיות, לפעמים תוך הפרעה של ממש לשידור. והנה, מתברר שאפשר לעבור על אלימות נגד עיתונאים לסדר היום. שפגיעה בעיתונאים זה נורא, אבל רק כשמדובר בעיתונאים "משלנו". תגידו, אפשר להתייחס ברצינות לצביעות כזו?
כמעט שלושה עשורים קדחו לנו בראש על אותו דף A4 עם תמונה של יצחק רבין במדי אס.אס בהפגנה ההיא בכיכר ציון. מיליארד פאנלים עסקו בשאלה אם ניתן היה לשמוע מהמרפסת ההיא את מי שצעק "רבין בוגד" או לא.
והנה עכשיו, כשקריאות "ביבי בוגד" נצעקות בקצב על ידי אלפים בהפגנות, וכשמול ביתו של ראש הממשלה מדברים ברמקולים בריש גלי על "חבל תלייה" לו ולאשתו, תקשורת המיינסטרים, שיש לה כתבים בכל המקומות האלה, בוחרת ביודעין לצנזר את הקריאות הללו, שאלמלא ערוץ 14 לא היינו יודעים שהן נשמעות בכלל.
זו עיתונות? אלה כלי תקשורת שאזרחי ישראל יכולים לסמוך עליהם? אלה יכולים להתכנס ולהסביר שחופש הביטוי בסכנה? עברתי השבוע על קטעי העיתונות שלעגו בזמנו לחננאל דיין, חייל אחד קטן, שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ, משום שזה היה אחראי לעקירת סבו מגוש קטיף. מחאה קטנה, שקטה, לא מזיקה ולא מרעישה.
קראתי והתקשיתי להאמין שאלה אותם כלי תקשורת שמחבקים היום מפגינים שמפוצצים אירועים, שמפריעים לחברי קואליציה בבתי קפה, ושמטרידים חברי כנסת ברחובות. ולא, זה בכלל לא משנה כמה שנים עברו מאז. כי שום דבר לא השתנה.
עד שכלי התקשורת המרכזיים לא יגוונו את עצמם, או עד שלא יצמחו לצדם יותר ויותר כלי תקשורת "אחרים", נישאר פה עם עיתונות שאי אפשר להאמין לה. עיתונות שהיא המהמורה הכי גדולה שלנו בדרך להיות מדינה דמוקרטית באמת.
קחו, לפני סיום, דוגמה אחת קטנה שמוציאה אותי מהדעת. ערימות של עיתונאים עוסקים שנים בחיטוט בארכיון שיעורי התורה של המכינה הקדם־צבאית בעלי, כדי להסביר לנו אילו רבנים מטורפים יש שם, ואילו תלמידים פגומים עלולים לצאת להם כתוצאה מזה.
כשהגיעה המלחמה, ו־21 מבוגרי המוסד המפואר הזה נפלו (רק השבוע סיימו יחד 26 חניכים של המכינה הזו קורס קצינים), ערוץ 14 היה היחיד שטרח להקדיש להם זמן שידור טלוויזיוני מרשים כדי לשאת אותם על כפיים. יש עליבות גדולה מזו?
יש מעט מאוד עיתונאים ימניים מובילים ומרכזיים בערוצי המיינסטרים. אף אחד מהם לא עורך תוכנית תחקירים. אף אחד מהם לא מגיש מהדורת חדשות.
אף אחד מהם לא מנהל תוכנית סאטירה. אף אחד מהם, גם החזקים שבהם, לא קובע מה ישודר הערב במהדורת החדשות, ומה יקבל את המקום הבולט, ומה יועלם לגמרי. יש לעיתונות הישראלית בעיות יסוד קשות. אף אחת מהן מהן לא קשורה לשאלה הברנז'אית של מה יקרה עם תוכנית כזו או אחרת בערוץ 13.
המשך המצב הנוכחי, שבו עולה חדש שיתיישב מול ערוצי המיינסטרים יחשוב בטעות שבישראל יש רק אופוזיציה – הוא עניין שאי אפשר להשלים איתו. למרבה הצער, את כל מי שהתכנסו השבוע כדי לקונן על עניין טקטי בלתי חשוב בערוץ 13 זה פחות מעניין.