זאת המלחמה הלא נכונה, עם הממשלה הלא נכונה ובתקופה הלא נכונה. כולה מדינונת, אומנם חמושה עד מעל לאוזניה, נלחמת בכל העולם כאילו אנחנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. "אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד, אם צריך, נילחם בציפורניים", התריס גיבור שיירות האבטחה והמקלטים הגרעיניים, שרק המחשבה על היתקלות בקרן מרציאנו מריצה אותו בבעתה לערוץ 14.
גילה גמליאל יוצאת על סמוטריץ: "איבד את זה, חושב שהוא כל הממשלה"
פנייה חריגה לבית הדין של הליכוד: "הדיחו את גלנט משורות המפלגה" | פרסום ראשון
"נעמוד לבד"? מדובר בנפיחה מול צונמי עולמי, כאשר מסתבר שלחמאס, לעולם ולצה"ל יש אינטרס משותף: להכניע את בנימין נתניהו. ואיפה אנחנו האזרחים במשחק הזה? נזק אגבי.
בעולם הדמוקרטי במהותו מתחוללים בדרך הטבע שינויים, גם אידיאולוגיים, שמהם נגזרים יחסי הגומלין בין המדינות בכל רגע נתון. ארה"ב של דונלד טראמפ איננה ארה"ב של ברק אובמה או ג'ו ביידן, ובריטניה של השמרנים אינה בריטניה של הלייבור, כמו שצרפת של עמנואל מקרון אינה צרפת של מארין לה פן.
ישראל של ממשלת הליכוד ונתניהו אינה ישראל של ממשלת השינוי של נפתלי בנט. ולא שממשלת השינוי הייתה התשובה הנכונה לממשלת נתניהו. לפחות יישרה קו עם הדמוקרטיות המערביות, בעוד נתניהו מיישר קו עם טראמפ, עם ויקטור אורבן בהונגריה וחאבייר מיליי בארגנטינה. כל החבורה הזו נעה על הסקאלה שבין פופוליזם ושבירת ערכי הדמוקרטיה.
ברמה המעשית ישראל היא חלק מהנדבך האסטרטגי של ארה"ב ואירופה במזה"ת, מול הנדבך המזרחי של סין, רוסיה ואיראן. וזה המקום שבו נטייתו המגלומנית של נתניהו לשחק במגרש של הגדולים הסתיימה בכך שהוא מגורש מכל המגרשים, ואפילו לוושינגטון הוא טס לא כנציג האינטרס הישראלי, אלא כעוד רפובליקני שנלחם עם טראמפ נגד ביידן והדמוקרטים.
ראש בקיר
כללי המשחק שבו העולם אמור ללחוץ על ישראל בנויים על שותפות בין המדינות שיש להן אינטרס משותף מול התנהלות הממשלה הישראלית, שמאיימת להעלות באש את המזרח התיכון, וכאן הצליח נתניהו לאחד את העולם הדמוקרטי נגדו, כלומר נגד מדינת ישראל, כשהתגובה של העולם היא סימנים מקדימים לצונמי גורף.
בדצמבר 2023 אישרה עצרת האו"ם הצעת החלטה הקוראת להפסקת אש הומניטרית מיידית ולשחרור מיידי של כל החטופים. עשר מדינות התנגדו, 153 הצביעו בעד. בעשירייה היו פיג'י, איי מרשל, נאורו, טונגה, פפואה גינאה החדשה ומיקרונזיה.
אם היינו קונים אז את החלטת האו"ם במקום להמשיך להתחפר בספירלת הריסוק, היינו כיום במקום שאפשר לנשום בו. מצד אחד נתניהו הצליח עד עכשיו לסכל כל הסכם מול הפלסטינים, מצד שני הלחץ העולמי שנועד לשבור אותו הולך וצובר אנרגיה ותאוצה גם ללא שותפות גלויה של ביידן עקב הבחירות.
בבריטניה, לאחר ניצחון גורף של הלייבור, נבחר ראש ממשלה חדש, אחד קיר סטארמר. כבר בסבב המגעים הראשון שלו כראש ממשלה הוא דיבר עם נתניהו ואבו מאזן. לנשיא הרשות אמר שהוא מאמין שלפלסטינים יש זכות בלתי מעורערת למדינה משלהם, וכי הוא משתתף בצערו של אבו מאזן "על הסבל המתמשך ואובדן החיים ההרסני בעזה".
המשמעות היא שסטארמר, כלומר בריטניה, מתנגדת לפסילת הרשות ככוח שולט ברצועה. בשיחה עם נתניהו דיבר סטארמר על "הצורך הברור והדחוף בהפסקת אש בעזה".
למקרה שנתניהו לא יבין במה מדובר או יוציא גרסה משלו (השניים דנו בדרכים לשלום במזה"ת ובצורך לדכא את הטרור) הבהיר סטארמר לנתניהו ש"בריטניה רוצה להבטיח מתווה של דרכים להקמת מדינה פלסטינית, כולל אמצעים כספיים שיאפשרו לרשות לפעול ביעילות". הוא אף הוסיף אזהרה כי "חילופי האש עם חיזבאללה הם מדאיגים ביותר וכי בריטניה ממליצה על זהירות".
מיד לאחר מכן הוכיח האיש מדאונינג 10 שהוא מדבר ביזנס: לפני כמה חודשים פנתה ממשלת הימין של רישי סונאק לבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג בטענה שאין לבית המשפט סמכות שיפוט על אזרחים ישראלים, וכי בריטניה מבקשת לעכב את החלטת בית המשפט הנוגעת להוצאת צו מעצר בינלאומי לנתניהו בשל פשעי מלחמה בעזה.
סטארמר ביטל את התביעה הזו והסיר את העיכוב להוצאת צווי המעצר. השבוע הוא שלח את שר החוץ שלו דייוויד לאמי ל"ביקור בשטחים פלסטיניים", שם דרש מביבי הפסקת לחימה מיידית.
הלחץ הבריטי הוא חלק ממהלך אירופי וגלובלי של מדינות ועמים בעלי זהות דמוקרטית, שמשתפים פעולה לטובת החזון הליברלי־דמוקרטי. כך ליברלים בישראל של האופוזיציה הולכים עם דמוקרטים ליברלים בארה"ב, ושמרנים בישראל עם שמרנים בארה"ב, וכך גם קשרי נתניהו עם דיקטטורים בהתהוות במדינות כמו הונגריה של אורבן, הודו של נרנדרה מודי וארה"ב של טראמפ.
להימנע מתקדים מילושביץ'
לפני כשבוע, לכמה רגעים, שררה בישראל של נתניהו תחושה של ניצחון. לה פן, פאשיסטית בעלת מסיכה נורמטיבית, סומנה בסקרים כמנצחת בצרפת, כלומר "ניצחון" לנתניהו ולפאשיסטים המקומיים אצלנו, שהם כל אדם רביעי שהולך מולכם ברחוב.
האיש של נתניהו בחיזוק הקשר עם המפלגות הפאשיסטיות בעולם הוא השר עמיחי שיקלי, מתחזה בעל אישיות מפוקפקת שעמד להיות "שותף" לניצחון לה פן.
בעוד שיקלי חולם על ארגון פגישה נלבבת לשרה ולנתניהו בפריז, קרה שם משהו שאמור לקרות בכל מדינה דמוקרטית כולל ישראל: מפלגות השמאל והמרכז יצרו תחושת דחיפות שלפני אסון, והעם הצרפתי – שיש לו אינסטינקט היסטורי לתמיכה בחופש מאז המהפכה הצרפתית – הפך את תוצאות הסקרים ובנה קואליציה לעומתית של מפלגות מרכז ושמאל.
הנחת העבודה היא שמקרון תומך במדיניות של הסדר והפסקת לחימה, ופועל יחד עם הבריטים והגרמנים במקביל לאיחוד האירופי. התעלמותה, כלומר שותפותה של ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בגדה, גרמה לאיחוד האירופי להצטרף לעיצומים שארה"ב, בריטניה, קנדה וצרפת הטילו על אנשי וארגוני ימין קיצוני המעורבים במעשי אלימות נגד אזרחים פלסטינים.
השבוע הוטלו סנקציות על ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, ארגון צו 9 ומאחזי חוות בגדה, והזרם הזה גובר והולך מול פשעי המלחמה המתחוללים בגדה. ועדיין, הכלי היעיל לדחוק את נתניהו הוא בית הדין הבינלאומי בהאג.
סלובודן מילושביץ' נאשם שם בג'נוסייד בקוסובו, בגירוש המוני ובפשעי מלחמה כחלק מניסיון לכונן את "סרביה הגדולה", כולל טרנספר של 800 אלף אלבנים מקוסובו. קו ההגנה שלו (למי שתהה) היה שהוא נלחם בטרור האסלאמיסטי של אל־קאעידה.
אם ההליך הנוכחי יקבל את חסות בית הדין, נתניהו יהיה מנוע מלבקר ב־124 מדינות. באשר למילושביץ', הוא מת בכלאו בהמתנה לגזר הדין. חס וחלילה מלאחל לנתניהו סוף דומה, התעללות באמצעות כנף ציון המרוטה היא עונש הולם. בינתיים הכל תוהים אם נתניהו יישבר דקה לפני שתישבר המדינה, או דקה אחרי.