ניסיון ההתנקשות בנשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ הפך לטרנד אופנתי. בתוך פחות משלוש שעות לאחר ניסיון ההתנקשות הופיעו באתרי קניות בסין חולצות טי שעליהן התצלום העוצמתי של אוון ווצ'י, צלם סוכנות הידיעות AP.
בתצלום, שוודאי ייחקק כתמונת השנה של 2024, נראה טראמפ מניף את אגרופו מעלה על רקע דגל ארה"ב, כשדם ניגר על פניו מאוזנו הימנית, בזמן שחמישה אנשי השירות החשאי מקיפים אותו ב־360 מעלות. טראמפ למעשה קיבל את תמונת הניצחון שלו.
אם היה מכוון לכך, לא היה מצליח ליצור תמונה כל כך אייקונית שיצרה דימוי בלתי נשכח, גלוריפיקציה של ניסיון התנקשות והצגתו כגיבור. טראמפ מבין היטב את העוצמה של תמונה כזו ויכולתה להטות את הכף. עשרות מחקרים פסיכולוגיים מראים שהמוח שלנו חושב בדימויים, בתמונות, הרבה יותר משהוא מסיק מסקנות באופן לוגי.
המשפט "תמונה שווה יותר מאלף מילים" מקבל משמעות נוספת. על פי הטיית הזמינות, אנחנו לא נותנים משקל שווה לכל המידע שאליו אנו נחשפים. ישנן פיסות מידע שייחרטו טוב יותר בזיכרון שלנו. הטיית הזמינות מסבירה מדוע אנשים חושבים שסופות טורנדו קטלניות יותר מהתקפי אסתמה – סופות טורנדו מייצרות כותרות בתקשורת, אף ששיעור המתים כתוצאה מאסתמה גבוה פי 20.
הנטייה להעדיף את מה שנגיש לנו, מעוותת את תפיסת המציאות. ההטייה הזאת היא אמצעי נהדר לשימוש במניפולציות פוליטיות. האופן שבו מוצג המידע מוביל לכך שהמציאות אינה מוצגת באופן אובייקטיבי.
מוחנו בנוי בצורה כזו שדימויים ותמונות שמעוררים רגש, משפיעים עליו הרבה יותר מפיסות מידע אובייקטיביות. לכן ככל שהתמונה תעורר יותר רגש, הסיכוי שנפנה אליה קשב ונזכור אותה – עולה. ובמקרה של טראמפ – לא סתם נזכור, אלא נזכור אותו כגיבור שנלחם על חייו ומיד הניף את אגרופו מעלה בתנועת ניצחון. נזכור אותו כלוחם, פייטר בלתי מנוצח.
דוגמה נוספת שממחישה עד כמה המוח שלנו לא אוהב לחשוב במונחים אובייקטיביים היא העימות המפורסם שנערך ב־1960 בין המועמדים לנשיאות ארה"ב ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון. הראשון בסדרה של ארבעה עימותים - הפך לעימות היסטורי, כיוון שהמחיש את הכוח של שפת הגוף ושל הניואנסים הקטנים והלא מודעים, אותם ניואנסים שמדברים לרגש משפיעים יותר מכל טיעון רציונלי שמועמד יכול לומר.
כמועמד כמעט בטוח לנשיאות, הגיע סגן הנשיא ניקסון לעימות כשהוא לא מוכן מבחינת הופעתו החיצונית. חשוב להבין זאת גם על רקע התקופה, תחילתם של העימותים הטלוויזיוניים, בתקופה שעדיין לא הייתה מודעות לחשיבות הרבה של שפת הגוף ושל המראה החיצוני.
לא רק שניקסון חש ברע בעימות ונראה מזיע, הוא גם סירב להתאפר, מה שגרם לכך שניתן היה לראות את הזיפים שעל פניו, דבר ששיווה להופעתו מראה מוזנח ומרושל. גם החליפה האפורה שלו נראתה לא טוב על הרקע האפור של האולפן וגרמה להופעתו להתמזג עם הרקע של האולפן.
מולו ישב מי שייחשב למר כריזמה, המועמד הצעיר קנדי. אף שהיה חולה עוד יותר מניקסון, נראה קנדי על המסך היטב, שידר תדמית בריאה וצעירה, ונראה ראוי לנשיאות. כאן אנחנו מבינים גם את ההשפעה הכל כך משמעותית של קונטרסט – הנגדה, לא רק שקנדי נראה טוב, כריזמטי ובטוח בעצמו, תכונות אלו בלטו עוד יותר על רקע הופעתו המרושלת של ניקסון.
התוצאות הדהימו את הסוקרים. המאזינים המעטים שהאזינו לעימות ברדיו, ראו בניקסון את המנצח. אך למולם, הרוב שלראשונה בהיסטוריה צפה בו דווקא בטלוויזיה, ראה בקנדי כמנצח העימות. הרושם הראשוני של העימות הזה שינה מהקצה אל הקצה את אהדת הציבור האמריקאי אל קנדי, שניצח בבחירות הללו, ברוב דחוק אך ברור.
שוב ושוב אנחנו מקבלים הוכחות לכך שהבחירות הפוליטיות שלנו לא באמת קשורות למצע או לאידיאולוגיה. קיים אצלנו מנגנון הפועל מתחת לסף המודעות ומנחה את הבחירות שלנו. מלקולם גלדוול, בספרו "Blink", מספר על עלייתו של נשיא ארה"ב וורן הרדינג לשלטון.
הסיפור מתחיל בעורך עיתון באוהיו בשם ארתור פינקלשטיין (דאז הארי דוהרטי). לאחר שזה פגש בהרדינג לראשונה, הוא כל כך התרשם מהאצילות שלו, מהכריזמטיות שלו, מקול הבס הערב, והדבר הראשון שעבר לו בראש היה "וואו, הוא יכול היה להיות נשיא מעולה". הרדינג לא היה אדם אינטליגנטי באופן מיוחד או אסטרטג מהולל, למעשה המוניטין שלו כשחקן פוקר וכרודף נשים האפילו על כישרונו הפוליטי.
אך דוהרטי, שהיה נחוש בדעתו, דאג לכך שהרדינג יוכל לדבר בוועידה הלאומית הרפובליקנית ב־1916. הוא היה משוכנע שכל מה שאנשים צריכים כדי להשתכנע בהתאמתו לנשיאות הוא לצפות בו נושא נאום. תחושותיו התבררו כנכונות, והרדינג נבחר לעמוד בראש המפלגה הרפובליקנית מבין ששת המועמדים הנוספים. לימים, הרדינג דורג כאחד מהנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארה"ב.
דוגמה זו מראה לנו שהמראה משנה יותר ממה שנרצה להודות בכך, בפרט מכיוון שרשמים אלו פועלים ללא מודעות. סקר שבחן את גובהם של מנכ"לים שעמדו בראש החברות המובילות של כתב העת "Fortune" ב־2005, מצא שגובהו הממוצע של מנכ"ל הוא 1.83 מטר - בסך הכל כ־6.4 ס"מ יותר מגובה האמריקאי הממוצע.
94.8% מהמנכ"לים ב־100 החברות המובילות הם גברים. אותן העדפות התגלו גם לגבי מנהיגים פוליטיים. מתחילת המאה הקודמת, בשתי המפלגות המובילות בארה"ב זכה המתמודד הגבוה יותר ב־70% מהפעמים. נראה שגובה יכול לנבא ניצחון בבחירות לנשיאות.
בספר "Naturally Selected", פרופ' מארק ואן ווגט טוען שכדי להבין זאת יש לחזור לאבותינו הקדמונים שחיו בסוואנה שבאפריקה, ונאלצו להתמודד מדי יום עם אתגרים קיומיים כגון טורפים, מלחמות בין שבטים, ציד וחיפוש אחר מזון שלא היה זמין. ההתמודדות עם אתגרים אלו היא ברובה פיזית, לא אינטלקטואלית.
כמו אצל הקופים, גם אצל אבותינו לא התקיימו תהליכי מינוי פורמליים, אך לנוכח האתגרים הסביבתיים שעמם נאלצו להתמודד במשך 2 מיליון שנה, יש היגיון בהעדפות שלנו למנהיגים בעלי יכולות פיזיות.
גובה, מבנה גוף חסון ותווי פנים מודגשים. העדפות אלו הן דוגמה למה שמכונה Mismatch – חוסר התאמה, מושג מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, הגורס כי תכונות שהשתכפלו באבולוציה, עיצבו את הפסיכולוגיה שלנו למרות חוסר הרלוונטיות שלהן לדרישות החברה המודרנית.
מושג זה יכול להסביר חלק מהסיבות לכישלונות מנהיגותיים. חיפוש אחר מזון, הגנה מפני טורפים ומלחמות בין שבטים אינם נמנים עם האתגרים המנהיגותיים של ימינו. כיום האתגר המנהיגותי הוא ניהול לאום של מיליונים, הבנת המפה הגלובלית, בניית סדרי שלטון וחברה יציבים - אתגרים הנשענים על יכולות קוגניטיביות שבינן ובין יכולות פיזיות מרשימות אין דבר.
למרות זאת, כשאנו נאלצים לקבל החלטה, באופן לא מודע אנו שואלים עצמנו מי מתאים להיות מנהיג - והדמות העולה בתודעה תהיה כזו שתתאים לסטריאוטיפ פיזי, כזו שתשרה עלינו תחושת ביטחון. לא משנה כמה התפתחנו, כמו כל חיה אחרת על פני כדור הארץ, מוחנו עדיין רווי מזכרות פסיכולוגיות מהמסע האבולוציוני שעברנו במשך מיליוני שנים.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]