אף על פי שנשיאותו של ג׳ו ביידן הייתה חיובית למדי, אף אמריקאי לא חייב לו תודה יותר מאיתנו. ג׳ו ביידן לא הציל את ארצות הברית של אמריקה. הוא חילץ אותה ממשבר כלכלי והוציא אותה מהקורונה, אבל אמריקה הייתה יכולה להסתדר גם בלעדיו. ג׳ו ביידן כן הציל את ישראל. הוא היה האיש הנכון, במקום הנכון, עם הנבוט הנכון לכיוון הנכון. הוא לא היסס, לא מצמץ ולא תירץ. הוא ראה את המדינה שהוא אוהב ומעריץ בשעתה הקשה, והוא עשה מעשה חד ופשוט: עזב הכל וחש לעזור לה.
אני לא בטוח שלו היה בארה״ב נשיא אחר כלשהו ב־7 באוקטובר, הוא היה אוסף את עצמו, בגילו, ומגיע למדינה היהודית המותקפת והמדממת פחות משבוע אחרי אסון 7 באוקטובר. זה כולל גם את דונלד טראמפ. הרי טראמפ מתעב לוזרים, וב־7 באוקטובר ישראל הייתה לוזרית על הקרשים. בסיטואציה כזו, לא הייתי בונה על טראמפ. מזל שהיה לנו את ביידן.
"ביידן ניסה להדיח את נתניהו": כל הסיפור בקליפת אגוז רקובה
משחק השחמט של דרעי: בין תמיכה בעסקת החטופים לניווט פוליטי עתידי
צריך להבין: ביקור של נשיא אמריקאי במדינה זרה הוא פרוייקט שמתוכנן חודשים מראש. מדובר במבצע לוגיסטי אימתני, שכולל הטסה של רכבת אווירית ענקית, מכוניות משוריינות, אמצעים שונים ומשונים ומאות אנשים. האמריקאים מתכננים ביקורים כאלה עד רמת קיסם השיניים שיחכה לאחרון חברי הפמליה הנשיאותית בירכתי המלון. מעט מאוד פעמים בהסטוריה קם נשיא אמריקאי מעכשיו לעכשיו וטס למדינה רחוקה שנמצאת במלחמה, מופצצת, מופגזת, מדממת ומאויימת. ביידן עשה את זה.
לא רק שהוא עשה את זה, הוא הביא איתו את כל העוצמה האמריקאית, על סטרואידים. הוא היישיר מבט צפונה לביירות ומזרחה לטהרן, הזהיר אותן במפורש שאם יצטרפו למלחמה - ארצות הברית של אמריקה תילחם בהם. כדי להדגיש את זה, הוא החיש לכאן שתי נושאות מטוסים. כל אחת מהן מגיעה, כידוע, עם שייטת מלחמה שיכולה להכריע מעצמות. אחר כך הוא העביר בקונגרס סיוע מיוחד בסך 14 מיליארד דולר לכיסוי הוצאות המלחמה של ישראל. וזה לא היה קל.
הוא עשה את כל זה למרות הסלידה העמוקה שלו מראש ממשלת ישראל וההסתייגות החריפה שלו ושל הממשל שלו מהרכב ממשלתה. הוא עשה את זה כי אהבתו לישראל ולציונות גדולה בהרבה מהקשקושים הפוליטיים האלה. הוא עשה את זה כי הוא פשוט אוהב אותנו. כל מי שעוקב אחרי ביידן לאורך עשרות שנות הקריירה שלו יודע עד כמה הוא אוהב אותנו. זו לא הייתה הצגה לצרכים פוליטיים. להפך, לפעמים הוא היה צריך לכבוש את אהבתו זו, לצרכים פוליטיים. כשהוא בא לכאן, הוא בא מאהבה.
הגעתו של ביידן לישראל היא אירוע שייכנס להיסטוריה. היו אלה הימים הקריטיים של המלחמה שבה אנו מתבוססים מעל לתשעה חודשים. בימים האלה הלחץ על נסראללה להצטרף למלחמה מלא־מלא הגיע לשיא. סנוואר ודף לחצו עליו לקפוץ פנימה. הם נישאו, עדיין, על גלי הצלחת מתקפת 7 באוקטובר. נתניהו היה באותם ימים שבר כלי מרוט עצבים. הוא ישב עם האלוף בריק, הוא ישב עם תא״ל וינטר, הוא פחד פחד מוות מכניסה לעזה, והוא פחד פחד מוות מפלישה של רדוואן לצפון, שיכולה להפוך את המכה של 7 באוקטובר לתבוסה.
ואז הגיע ג׳ו הזקן עם ה״דונט״ המפורסם שלו. אני מתקשה להאמין שיש בעולם מדינה שאחרי תצוגה כזו הייתה מעזה בכל זאת לבצע את מה שנשיא המעצמה החזקה בעולם מציע לה לא לבצע. כעבור שבועיים פתח צה״ל בתמרון הקרקעי בעזה. הצבע החל לחזור ללחייו של נתניהו וללחייהם של שאר חברי הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. את הצבע הזה הזרים אליהם ג׳ו ביידן.
היה עצוב לראות אותו בשבועות האחרונים. היה עוד יותר עצוב לראות את החגיגות והריקודים הפרימיטיביים והעלובים בציבורים מסוימים כאן אצלנו, למראה הנשיא הקשיש, המבולבל, שמאבד את עצמו ואת ביטחונו האישי ברגעים הכי חשובים של הקמפיין. היה עצוב, כי זה מלמד אותנו משהו על עצמנו. על כפיות הטובה המובנית שלנו. על התפיסה ההולכת ומשתרשת בקרבנו שלא רק שהאמריקאים צריכים להיות אוהדי ישראל, הם צריכים גם להתפקד לעוצמה יהודית, אחרת הם פשוט אנטישמים.
ג׳ו ביידן היה הנשיא הציוני הדמוקרט האחרון. בדור הבא שום דבר כבר לא יהיה מובן מאליו. הדור הבא לא ידע את השואה, לא גדל עם דור הניצולים, לא חש עצמו מחויב לשום מוסכמה קודמת. על לבו של הדור האמריקאי־דמוקרטי הבא נצטרך להילחם. כמו שאנחנו נראים עכשיו, במלחמה הזו אין לנו סיכוי. אבל עד שהיא תוכרע, כל מה שצריך לעשות עכשיו זה להודות למזלנו הטוב על שזכינו בג׳ו ביידן בשעתנו הקשה ביותר ולהגיד לו - תודה, ג׳ו. שמור על עצמך כמו ששמרת עלינו. מתפללים למענך כאן בארץ הקודש.