משהו: יש בתים שמלאים במותגים, ויש בתים שמלאים באהבה. רוב האנשים מאושרים יותר בבתים עם המותגים.

אוזן מנהיגה את העולם החופשי
לראשונה: אוזן עומדת לבחירה לנשיאות ארצות הברית. במשרד החוץ סבורים שמעתה תהיה בבית הלבן אוזן קשבת לבקשותינו. פרשנים פוליטיים טוענים שעד הבחירות הכל פתוח, כיוון שבמטה המפלגה הדמוקרטית יכולים למצוא צלף שיפגע בעגיל באוזן של קמלה האריס.

רגע בזמן ללא אנטישמיות
כשאנו, בני הדור שלי, היינו ילדים, המבוגרים סביבנו תמיד אמרו לנו: אתם לא יודעים מה זו אנטישמיות. נכון, לא ידענו. גדל כאן במדינה ב־76 שנותיה דור שלא ידע מה זו אנטישמיות. לא ידענו, לא חווינו. לא, תודה.

עכשיו יש דור צעיר, אלה שנולדו בשנים האחרונות והיום הם בני נוער, או בשנות ה־20 שלהם, והם אומרים לנו, לזקנים: אתם לא יודעים מה זו אנטישמיות. נראה כאילו הייתה הפסקה קצרה של דור אחד. אנחנו אכן לא הכרנו את האנטישמיות אלא מן הסיפורים. חלקנו לא האמין שהאנושות בכלל מסוגלת לדבר כזה.

דור אחד של הפסקה, שאני חייתי בה. עכשיו יש סביבי אנשים צעירים שהאנטישמיות שוב גועשת סביבם. היא חלק מחייהם. סטודנטים וטיילים וישראלים בחו"ל חווים שנאה שהדור שלי לא חווה. לא לחינם גם הזקנים ממני וגם הצעירים ממני, מביטים עליי במבט המכוון אל מי שלא מכיר את המציאות האמיתית, וחושבים: איך תבין? אתה מהדור שלא חי בעולם אנטישמי.

האם אלוהים הוא רפובליקני או דמוקרטי?
הבעיה היא שיהודים מאמינים חושבים שביידן נענש בידי אלוהים כי הוא לא עזר מספיק לישראל. ומוסלמים מאמינים חושבים שביידן נענש בידי אלוהים כי הוא עזר יותר מדי לישראל. וטראמפ מאמין שאלוהים בכלל עסוק רק בו.

עיר עברית
לפעמים אני נוסע לבני ברק כדי לראות רחוב עם שלטים בעברית על החנויות. לאט־לאט הפכה בני ברק לעיר העברית היחידה בישראל.

על כאב גבול השלום
בעבודה בכתיבת המדור אני נוהג לכתוב לעצמי כמה וכמה קטעים במהלך השבוע. לא רק רעיונות לקטעים. אני לא משאיר את הדברים בצורת ראשי פרקים או טיוטות, אלא כותב קטעים גמורים כדי לבחון את התוצאה ולא רק את הרעיון. כשמגיע הדד ליין, לפני שליחת המדור, אני מחליט במה להשתמש ובמה לא. חלק אני זורק (ואני יודע שיש קוראים ששואלים את עצמם מדוע אני לא זורק יותר). הנה קטע שכתבתי לעצמי ביוני 2023 יותר מארבעה חודשים לפני הטבח. בסוף, הקטע נשאר בצד. לא פרסמתי אותו. אפרסם עכשיו. לא נגעתי:

"גבול השלום איננו גבול השלום. לא עם מצרים ולא עם ירדן, ולא בכלל. במזרח תיכוננו הנורא, תמיד יש מן הצד השני של גבול השלום מישהו שרוצה להרוג אותנו. כל גבול שלום עם היהודים בארצם בנוי על ההנחה הטבעית הזאת: אם יהיה משהו מרושל בגדר הגבול, מישהו בטוח יחדור דרכה, ויהרוג יהודים. אם תהיה התרופפות בגבול, השנאה הרצחנית תעבור אותו, תהרוג אותנו ותיקח את נשינו.

לעומת זאת, איש בצד השני של הגבול לא דואג לרגע שמישהו יחדור מן הצד הישראלי של הגבול ויהרוג ערבים. אם מישהו ינסה להציע למדינות הערביות מתקני הגנה בגבול מפני חדירות של טרוריסטים ישראלים שרוצים להרוג ערבים, הוא יכול לנסות למכור את ההגנות שלו בלי סוף, אבל איש לא יקנה ממנו, כי לא צריך".

עד כאן הקטע שלא פרסמתי אז. זה גבול השלום. שלום עליכם. נקודה למחשבה כאשר מעלים רעיון להקים בעזה צבא חיילים ממדינות ערביות שיש להן שלום עם ישראל. או כשחושבים להקים בגבול בציר פילדלפי גדר עם חיישנים, וסוללות דורסל משובחות שהמצרים יתחייבו להחליף כשהן נגמרות.

שלום. ומה על המוסר?
עושים שלום. זו מטרת ישראל. זו שאיפתה הנואשת. סעודיה רק מאותתת על נורמליזציה איתנו ואנחנו נמסים, אבל מישהו צריך להעיר באות קטנה: הממ... הממ... סליחה, שלום עם מדינה בלתי מוסרית הוא מעשה בלתי מוסרי. וואו, עושים שלום עם סעודיה, איזו התלהבות יש לקראת זה, במיוחד מאנשים שאם תשאל אותם - הם בזים ליחסי ידידות כלשהם עם הונגריה.

אני רק מקווה שלא הרסתי עכשיו במילותיי את השלום עם סעודיה, שאני אישית רוצה בו, מפאת מוסריותי הנמוכה. אני רק מקווה שמישהו בסעודיה מראשי שלטון קוטעי הידיים או ממועצת מעמידי הנשים במקומן לא ייעלב חלילה, כי אז - רק אנחנו נהיה אשמים שאין לנו יחסים עם הסעודים.

פינת השלולית
זה מכתב יפה ששלח לפינה שלנו צ.ט. סיפור שהיה, כך היה: הצפרדע גר בשלולית בעמק בית שאן ולמד בבית ספר בשרון בכיתה י"ב עם המון צפרדעים וקרפדות קיבוצניקים. כל יום שישי, נסיעה ארוכה באוטובוס הביתה דרך עפולה, בית שאן ולמטה לעמק.

הצפרדע עולה לאוטובוס בצומת רעננה עם חברו, צפרדע אף הוא, ורואה את זוג העיניים הכחולות היפות בעולם נטועות בפנים מחייכות ומקסימות. הוא תוקע מרפק בצד גופו של החבר ואומר: זאת תהיה אשתי. כזה מבט צפרדעי של “אתה משוגע?" עוד לא ראיתי.

הצפרדע העז והתחיל לדבר עם הנסיכה המרהיבה, למד את שמה ומאין היא (קיבוץ במרכז), כל הדרך ניהל שיחה והנה מגיע רגע הפרידה בפתח הקיבוץ בעמק שאליו היא נסעה לבלות שבת. כל השבת שחה הצפרדע בשלולית בחוסר שקט. רכב? אפילו לא בחלום. חיפשתי איך להגיע לקיבוץ השכן ולראות את הנסיכה, אבל לא הצליח לי.

נגמר י"ב. גיוס, טירונות קשוחה ב־890, קורס מ"כים, ואני עדיין צפרדע בשלולית, שבה יש כל מיני כאילו נסיכות. יום אחד מגיע לגדוד בחור (שנהרג בהמשך) מהקיבוץ של הנסיכה (הַ בגדול). בחופשה הראשונה אני מתלווה אליו לקיבוץ, פוגש את הנסיכה. אבוי, יש לה חבר. בלי להתייאש אני ממשיך ולבסוף זוכה לנשיקה המיוחלת. עד היום, יום־יום, אני עובד בלהוכיח כי אני ראוי לנסיכה.