הכנסת היא אחד המרחבים הכי אלימים היום במדינת ישראל. בבוקר הולכים מכות, בצהריים מטנפים את הפה ולפעמים גם וגם בעת ובעונה
אחת. במילון של כנסת ישראל ה־25 מופיעים ביטויים כמו “טפי עליכ", “ברה", “נבלה", “אפס", “זבל" ובאופן כללי היא מהתופעות המצערות ביותר לטעמי שידעה המדינה מאז הקמתה וגם לפני הקמתה.
לכולנו תישאר מלאכת תיקון מפרכת בכל תחום אפשרי, כשהאוסף האקלקטי של משרתי הציבור האלה ייעלם מהמפה הציבורית. חרף הנזקים, החדשות הטובות הן שיום יבוא והוא אכן ייעלם ויפנה מקום לדור שיידע להביט קדימה, יזהה את המרחב שמעבר לכיסאו ויבין שקסם השחיתות
מתעתע: רק בטווח הקצר היא נראית כמו עסק משתלם. במסכת יומא מופיע משפט מעניין: “אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך".
אם אני מבינה נכון, התנאי המקדמי למנות מישהו לתפקיד ציבורי, הוא שיהיה דופי בעברו כך שיידע להיות זהיר להבא. שלא יעלה לו לראש. לנו
בכנסת יש כאלה שלא רק קופה של שרצים תלויה מאחוריהם אלא קונטיינר. בקונטיינר הזה יש כל טוב: תיקים פליליים ושעות צבורות בכלא, מעילות, תארים מפוקפקים, לשון הרע, מרמה, הפרת אמונים ומעשה עקדה מתמשך של ילדות וילדים יפים, טובים ואידיאליסטים. ועדיין זחה עליהם דעתם.
זה לא שאי פעם שררה פה הסכמה או שהכנסת התנהלה על מי מנוחות, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים הגדולים בכל תחום. חזרתי לישיבה ה־254 של הכנסת ה־11 משנת 1986. מה שהעסיק את הכנסת באותם ימים היה תוכנית הרדיו השבועית של מאיר שלו. כותרת הדיון הייתה: “תוכנית הדת של מאיר שלו ‘האיזון הקדוש' המבזה את קודשי האומה - הצעה לסדר היום". בתגובה למעורבותה של הרבנות הראשית בסוגיית ניתוחי השתלת כבד, שלו הציע לה “להסתגל לחידושים בתחום הרפואה ולהחליט סוף־סוף איך באמת קובעים את מותו של בן אדם במאה ה־20, האם בעזרת נוצה או בעזרת ראי".
הדיון בכנסת סער. ח"כ פרופ' אבנר שאקי (הסיעה הדתית־לאומית) ביקש למחות “על הסגנון הגס והברוטלי שלהם ועל אופיים הלעגני והמחריד, שגבל בבוז ובהשתלחות מופקרת בלא תקדים כנגד תורת ישראל, כנגד חכמי ישראל, כנגד ערכי מורשת ישראל וכנגד מנהגי ישראל עתיקי היומין, המהווים איבר חי בגופה ובנופה של המסורת היהודית היקרה לכולנו". היה לו הסבר מנומק שלפיו המאבק ההלכתי בסוגיית ההשתלות נועד למנוע שלא תקופד ולא תקופח דקת חיים אחת מחייו של אדם.
“התורה העמידה ראשונה בעולם את קדושת חיי אדם כערך העילאי ביותר בסולם הערכים האנושי. לייחס לה את חוסר הרצון כביכול לקדם רפואתו של אדם, להבטיח את חייו, את בריאותו, את ריפויו - זוהי עלילה חסרת שחר". תם שיעור מספר 1 למשרתות ולמשרתי הציבור בנושא קדושת חיי אדם.
הנושא השני היה עניין השמיטה. אנשי מחלקת השמיטה של מועצת הכשרות של מפלגה דתית פרסמו בעיתונות מודעה בדבר הדרך לכריתת ענפים לסכך הסוכה בשינוי ניכר מהגיזום הרגיל. את שלו זה כמובן עורר. “זה מה שקורה כשחוק השמיטה שניתן לעובדי אדמה בחברה חקלאית יצרנית מיושם אחרי 3,000 שנה בידי אנשים שהקשר שלהם לאדמה מיוצג על ידי חברה קדישא". אחר כך הביע תקווה שאין לאנשי המחלקה הוראות דומות ביחס לברית מילה.
גם לשמיטה המושמצת שאקי התייחס באופן מנומק. “והרי כל דיני השמיטה לא באו לעולם אלא כדי להסדיר סוגיה בדיני עבודת אדמה. העם הזה כיבד תמיד את עבודת האדמה. יש פה ציבור נפלא, שבתוכו מאות אלפי עובדי אדמה, שהקימו מושבים לתפארה, קיבוצים לתפארה, משקי חקלאות לתפארה בכל רחבי הארץ הזאת". שאקי כמובן התייחס לציבור הדתי. “לייחס להם כוונת השחתה, כאשר האיסור ‘בל תשחית' הוא איסור דתי במקורו, זה לייחס לתורת ישראל ההפך הגמור מכל מה שהיא מטיפה לו, מכל מה שהטיפה לו מאז ניתנה תורה בסיני".
תם שיעור מספר 2 על תפיסת עבודת האדמה, גם אצל הציבור הדתי והחרדי, כערך מהותי שכולל בעיקר עבודה כי בזיעת אפך תאכל לחם. קשה לחשוד שמנחם פרוש מאגודת ישראל, יצחק נבון שהיה באותו זמן שר החינוך והתרבות (המערך), ומתי פלד (הרשימה המתקדמת לשלום) החזיקו בדעות דומות, אבל כאשר פלד הזכיר באותו דיון את “משפט הקופים" באמריקה, המקרה שבו אנשי כנסייה תבעו ב־1925 את המורה ג'ון תומס סקופס באשמה שלימד את תורת האבולוציה של דרווין בניגוד לחוק שנחקק באותה שנה, פרוש הבין במה מדובר. היה שם דיון מבוסס ידע.צ תם שיעור מספר 3 בנושא תרבות הדיבור. גם כך, משרתי ומשרתות ציבור, אפשר.