לפני כעשרה ימים תקף יו"ר האופוזיציה בחריפות את בנימין נתניהו על כך שקיים בישיבת הממשלה דיון ממושך על ההסתה נגדו. על הסתה בהפגנות, ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת הממוסדות. הסתה המגיעה עד לאיומים מפורשים ברצח. הסתה המתקבלת בסלחנות רבה באולפנים ובפרקליטות.
נתניהו הוא הנואם מספר 1 בעולם ובפער, אבל יש משהו שהוא שכח בנאום | בן כספית
בדבריו בכנסת אמר יאיר לפיד, בין השאר: "מי שהביא עלינו את ערוץ 14 שלא יתקרבן על הסתה". באותו יום ראיינו, עמיתי בן כספית ואני, את ח"כ לפיד ברדיו 103FM. כשתמהתי מה פסול בהקמת ערוץ תקשורת המבטא דעת חלק גדול מאזרחי המדינה ואינו מבקר את הממשלה, ואיך זה קשור להסתה נגד נתניהו - פסקו לפיד ובן כספית פה אחד: תפקיד התקשורת לבקר את השלטון.
ומה במקרה שבערוץ 14 דווקא חושבים שעמדות האופוזיציה מנוגדת לאינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל? שוב ענו לי פה אחד: התקשורת צריכה לבקר את השלטון, לא את האופוזיציה.
אמור מעתה: לכל מתנגדי הממשלה, מתעבי נתניהו ותובעי עסקת חטופים עכשיו ובכל מחיר, יש מונופול דעות בכאן ב' ובגלי צה"ל, בערוצי הטלויזיה 11, 12 ו־13, עד כדי תביעות מפורשות להשתקת כל דעה אחרת. מדובר בסילוק מהמסך של כל מי שמעז להתנגד לדעת הרוב (בתקשורת, לא בעם), מתוך ביטחון מתנשא כי אכן הם ורק הם מייצגים את הדמוקרטיה, יש להם מונופול על האמת והצדק, ורק להם מותר לבקר. וערוץ 14? הם בכלל לא תקשורת.
מפלגתו של לפיד תבעה לסגור את ערוץ 14, שהרי הם תומכים בנתניהו. אני אופוזיציונר מטבעי. רק לעתים נדירות אני נמנע מביקורת על השלטון. בבית אבי למדתי ללכת נגד הזרם, לא עם העדר, ולכן גם כשאני שומע עדר עיתונאים גועה בהתלהבות דעה אחת, עולה באפי צחנת רפתות אטומות.
"כלבי השמירה של דמוקרטיה" מצטרפים לגעייה בקול אחד - ונושכים כל עיתונאי המנסה להזהיר מפני סכנה אמיתית, לא זו שלהקת כלבי השמירה, שמכרו נשמתם לרעיון אחד, נובחים לגביה.
פעם הייתה בעיתונות הפרדה ברורה בין דיווח עובדתי לפובליציסטיקה המביעה דעות. העיתונות הזו מתה מזמן, וכיום קשה מאוד, אולי אי אפשר כבר, להפריד במאמר בעיתון בין עובדות לדעות. וגם מה שנמסר כעובדות כהווייתן, עלול להתברר בדיעבד שלא היה אלא דעה, הערכה, משאת נפש קלוטה מן האוויר שהתחזתה לעובדה בפיו של פרשן. כך הדהדו ומהדהדים בכירי העיתונאים שלנו הערכות מצב ששמעו ב"תדרוכי רקע" סודיים מפי הרמטכ"ל, ראש השב"כ או המוסד, ראש אמ"ן או מקורביהם, ובכתבותיהם הפכו אותן לעובדות.
כך לא רק קברניטי הצבא והמודיעין שלנו אשמים במחדל 7 באוקטובר – גם העיתונאים שסייעו לבצר את הקונצנזוס הפושע - "חמאס מורתע", "אם יהיה טוב להם, יהיה טוב לנו", "הרשות הפלסטינית נלחמת בטרור" ועוד הבלים מוחלטים מעין אלו – יש להם חלק ואשמה באסון. אבל ממש כשם שכל האלופים בדימוס שנתנו "תוקף מקצועי" באולפנים להזיות הללו לא חדלו מלהופיע כמומחים באולפנים, ועכשיו ממשיכים להטיף לממשלה מה לעשות – כך גם רוב העיתונאים "הנחשבים" ששטפו את מוחות הציבור בהבלים הללו לפני האסון לא גזרו על עצמם שתיקה, מתוך בושה או אשמה.
הטובים שבהם הפטירו "טעיתי בהערכתי", והמשיכו להלעיט אותנו בדעותיהם בתחפושת של עובדות. ומקהלת התוכים בתקשורת מהדהדת את מקהלת "הקולקטיביות הרעיונית" הביטחונית. "כל ראשי מערכת הביטחון תומכים בעסקת החטופים" - משננים שוב ושוב באוזנינו בשבועות האחרונים. זה כשלעצמו היה צריך להפעיל את מערכות האזעקה שלנו. קונצנזוס כזה בין ראשי אמ"ן, המטכ"ל, השב"כ והמוסד צריך לגרום לכל בר־דעת להצטמרר. כי קונצנזוס כזה מעיד רק על דבר אחד: שכל האשמים בקונספציה עוד איתנו. לא למדו שום לקח.
הם לא הפעילו שום "איפכא מסתברא". הם ממשיכים להבטיח לנו, לשקר לנו, שאם אך נפסיק את הלחימה וניסוג מציר נצרים ופילדלפי - "נוכל בכל עת לשוב ולהילחם בחמאס", וש"לא חופרים מנהרות בשישה שבועות" וש"נדע לטפל בסיכונים". הרי ממש כשקרים הללו השמיעו באוזנינו לפני ואחרי אוסלו, לפני ואחרי ההתנתקות, לפני האסון באוקטובר. ולא רק שהדברים זהים – גם הדוברים זהים. ודי בקונצנזוס העדרי של "כל ראשי מערכות הביטחון" ומקהלת הבדימוסים שלהם הגועה "אמן" באולפנים – כדי שנטיל ספק בעמדתם.
כל מומחה צבאי המבטיח שחמאס לא יוכל להשתקם בתוך חודשים אחדים של הפוגה שעסקת החטופים תספק לו – הוא שוטה או שקרן. כל שב"כניק המבטיח לכם שבקרב אלפי הרוצחים שאנו נתבעים לשחרר לא נמצאים הסנווארים והדפים הבאים, ושמבטיח ש"ישראל תדע למצוא תשובה לאיום הזה", מדבר מהרהורי לבו שכבר התבדו בעבר.
השארת מחבלים חמושים וארגון מתפקד, ואפילו חלקית, והפוגה לחמאס שתאפשר התחמשות והתארגנות – הן מרשם בטוח לאסון הבא, והן גם מסר מפורש לכל אויבינו סביב, שישראל נוצחה ולכן ניתן להגביר את התקיפות נגדה. זוהי סכנה קיומית לישראל - סכנה שהמצדדים ב"עסקה עכשיו" רוצים שתתעלמו ממנה.
אך מה על חיי החטופים? מה על החובה המוסרית להציל את אלו שהופקרו לטבח, לאונס, להתעללות וחטיפה? הדילמה נוראה: חייהם של עשרות מול סכנה לאומית. כרופא, דילמות כאלו מוכרות לי. בעת מגיפה ובהינתן תקציב מוגבל, ברור שיש להשקיע בחיסונים ולא באנטיביוטיקה. בימי הקורונה היו מדינות שהיו צריכות להכריע בין קניית עשרה מכשירי אקמו, העשויים להציל חיי עשרה חולים, לבין רכישת 100 אלף חיסונים.
מדינה שזה היה סד האילוצים שלה הייתה מדינה פושעת לו החליטה לוותר על החיסונים העשויים להציל חיי רבים ולהתרכז בהצלת חיי מעטים, שמותם הוא ודאי בלי מכשיר לב־ריאות משוכלל ויקר. ובכל זאת – מי שיעז להשמיע דעה כזאת באולפני התקשורת שלנו, ייצלב מיד בפי עדר הקונצנזוס, הרובץ באולפן ומאשים כל מי שמתנגד לעסקת חטופים באטימות לב או בביביזם נתעב המשתף פעולה עם השלטון, וטוען שהוא מצדו מוכן לוותר על החטופים "כי הם שמאלנים".
עד לעלילת דם כזו הם הגיעו בשפלותם. חטופים ובני משפחותיהם שהעזו להצטרף לנתניהו במסעו לארה"ב, הוקעו כמשת"פים. ובתוך מכונת הרעל בפיד הרל"בי היו שלא היססו להשוות זאת לשיתוף פעולה עם הנאצים. לא פחות. וערוצי התקשורת שלנו, כמו בימי עסקת שליט, שהמיטה עלינו את יחיא סנוואר ותוכניתו להכנעת ישראל, משעבדים עכשיו את רוב תוכניות האקטואליה שלהם לשטיפת מוח, תביעת "עסקה עכשיו" ולחץ ציבורי רצוף על הממשל. שהרי תפקידה של התקשורת הוא לבקר את השלטון, ואסור שתתמוך חלילה בעמדתה, הנוכחית לפחות, של הממשלה, שלא להיכנע לחמאס.
רבים מאלו המטיפים לנו כיום כי תפקידה של התקשורת הוא "לבקר את הממשלה", לא ממש הקפידו לקיים את הקלישאה הזאת ערב אוסלו או ההתנתקות. אז לא היססו להכפיש כל מי שחשב אחרת מהשלטון – ולבצע רצח אופי במפגינים נגד האסונות הללו. הם השתתפו באופן פעיל בעלילות הדם שאריאל שרון ועוזריו העלילו על המתנגדים. אז הם האמינו כי תפקידם לתמוך בממשלה ולהילחם באופוזיציה. לכן - אל תגלגלו עיניים, ואל תתחבאו מאחורי "תפקידה של העיתונות". הרי לעולם לא תהססו לסתום למתנגדיכם את הפה, בין אם הם בשלטון ובין אם הם מתנגדים לו.