תשכחו מכל מה שנדמה לכם שאתם יודעים על קמלה האריס וישראל. כי מה שאתם יודעים, אתם לא יודעים. כלומר, אתם יודעים, אבל אתם לא יודעים אם מה שאתם יודעים הוא מה שאתם חושבים שאתם יודעים. ובמילים פשוטות: עד אתמול קמלה האריס לא הייתה קמלה האריס. היא הייתה ג'ו ביידן. היא הייתה סגנית נשיא, שמחויבת למה שקובע הנשיא. כל התבטאות שלה נשקלה מול עמדת הנשיא, תואמה עם אנשי הנשיא, הייתה חלק ממערך המסרים של הנשיא. אם דיברה ברכות על ישראל, בהחלט יכול להיות שעשתה זאת לבקשת הנשיא. אם דיברה בנוקשות על ישראל, בהחלט יכול להיות שעשתה גם את זה לבקשת הנשיא.
לסגני נשיא אין מדיניות. ואם יש להם, הנשיא ממהר ליישר אותם. לסגני נשיא כמו קמלה האריס, שמכהנת תחת נשיא מנוסה הרבה יותר ממנה ורוצה יום אחד לרשת את מקומו, בוודאי שלא הייתה מדיניות. גם סגני נשיא מנוסים הרבה יותר ממנה – לדוגמה: ג'ורג' ה.וו. בוש – התיישרו לפי המדיניות של הבוס.
לקמלה האריס היו במהלך המלחמה כמה התבטאויות לא נעימות לאוזניים ישראליות. היא התנגדה לכניסת ישראל לרפיח. היא אמרה שנדרשת הפסקת אש מיידית. יהיו ישראלים שיזהו בהתבטאויות הללו סנטימנט פחות אוהד לישראל. זו תהיה שגיאה. לא משום שהאריס אוהדת את ישראל כמו ביידן.
נתניהו וביידן נועדים בבית הלבן; דיווח: הבית הלבן במכבש לחצים על רה"מ
הבכיר הישראלי מודה: החיסרון שעמו מתמודדת ישראל מול החות'ים
היא מן הסתם אוהדת את ישראל פחות. גם משום שהיא שייכת לדור אחרת של אמריקאים, גם משום שישראל שהיא מכירה אינה ישראל שעיצבה את גישתו של ביידן. הוא – אמריקאי שנולד בשנות הארבעים של המאה הקודמת – עיצב את עמדותיו בהשפעת סיפורי השואה והגבורה, הקוממיות והמלחמה. היא – אמריקאית שנולדה בשנות השישים – עיצבה את עמדותיה בהשפעת ישראל של מלחמת לבנון, של האינתיפאדות, של אוסלו.
קל לישראלים להניח שבאמריקה הדור הולך ופוחת. פעם אהבו אותנו יותר, היום פחות. כאילו אין לזה סיבה מלבד דעיכה כללית של האמריקאים, בעיקר במפלגה הדמוקרטית. האמת העובדתית קצת מורכבת יותר. האמריקאים השתנו – וגם אנחנו השתנינו. האריס היא לא ביידן, וגם נתניהו הוא לא בגין. המפלגה הדמוקרטית שלה היא לא המפלגה הדמוקרטית של ביידן. הליכוד שלו הוא לא הליכוד של יצחק שמיר.
וכאמור, בכל מקרה, כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על האריס וישראל הוא לא יותר מאשליה. זה נראה כמו האריס, אבל למעשה תוצר של ביידן. עד שחברה אליו, קמלה האריס מיעטה מאוד לעסוק בנושאים שיש להם קשר לישראל. היא נישאה ליהודי, וזה הכי קרוב שהגיעה לעניין שלנו.
עמדותיה על המזרח התיכון גובשו בעיקר בתקופתה בממשל. עמדותיה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על איראן, על סכנת הטרור, נעשו תחת השגחתם קפדנית של אנשי ביידן. הוא הוביל, היא למדה והדהדה את מה שביקשו ממנה להדהד. שלא כמו ריצ'רד צ'ייני בממשל בוש הבן, היא לא שיחקה תפקיד מפתח בעיצוב מדיניות החוץ. שלא כמו הילרי קלינטון בממשל אובמה, או הנרי קיסינג'ר בממשל פורד, לא היה לה קול חזק ובעל משקל ציבורי שהנשיא נדרש להתחשב בו, לפחות למראית עין.
כל זה לא אומר שקמלה האריס היא בחירה טובה לישראל. כל זה לא אומר שקמלה האריס היא בחירה לא טובה לישראל. אם לא תהיה בסוף המועמדת (סיכוי קטן מאוד מאוד), או אם לא תבחר לנשיאות (סיכוי יותר גדול), עמדותיה בנושא הישראלי לא יהיו חשובות במיוחד. הפסד צורב של המועמדות, או קצת פחות צורב, וצפוי, לדונלד טראמפ, יתנו את האות לדור חדש של מנהיגים דמוקרטים להתקדם לחזית ההנהגה. כלומר, האריס היא מנהיגה של הזדמנות אחת. אם תנצח את טראמפ בבחירות, תהיה נשיאה ומנהיגת המחנה שלה. אם תפסיד לטראמפ, היא תוזז הצידה כפי שביידן הוזז הצידה עכשיו, ותפנה מקום לדמוקרטים בולטים יותר שהתכוונו לחכות לתורם בבחירות שאחרי הקרובות.
ומה יהיה על יחסיה עם ישראל? כמפסידה, זה לא חשוב. כמנצחת, קשה לדעת. לישראלים יש נטייה מוכרת לחשוש מנשיאים דמוקרטים. נטייה מובנת, לנוכח הסנטימנטים הרווחים במפלגה הדמוקרטית. ויש להם גם נטייה מוכרת לטעות בהערכתם את המדיניות הצפויה של ממשל אמריקאי חדש. יצחק רבין לא התלהב מהאפשרות של ביל קלינטון, ולמד לאהוב אותו. ג'ימי קרטר היה המועמד הכי ניצי של המפלגה הדמוקרטית, והתגלה כנשיא שגישתו לישראל בעייתית.
ג'ונסון – בלי שאף אחד ציפה לזה – היה אולי הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם. אבל תמיד צריך לקחת בחשבון את הנסיבות: מה מרגישה וחושבת הנשיאה חשוב. מה אומרת ועושה ישראל חשוב. והכי חשוב – מה קורה במציאות. לקרטר היא זימנה הסכם שלום היסטורי, ומהפכה באיראן. לבוש האב את נפילת חומת ברלין, לבוש הבן את נפילת מגדלי תאומים. לקלינטון – את יוזמת אוסלו. לרייגן – את מלחמת לבנון הראשונה.
הטור המלא יפורסם מחר ב"מעריב".