עם כל כמויות המידע שמציפות אותנו מדי יום בפרטים ובכותרות, מדהים עד כמה זה בכל זאת אפשרי להיות מנותק. ישראל כולה שרתה אתמול באבל כבד סביב האסון במג'דל שמס. אבל איך זה נראה בכלי התקשורת הזרים? בדגימה מהירה של ה"ניו יורק טיימס", "אל איי טיימס", "הוושינגטון פוסט", "יאהו" ו־BBC - כלל לא הוזכר בכותרות שההרוגים הם כולם ילדים.

מה שכן - כולם מאוד התעקשו על דקדקנות בפרטים אחרים. בכל הכותרות לא נאמר סתם "צפון ישראל", אלא "רמת הגולן שנמצאת בשליטה ישראלית". ו־BBC הגדיל לעשות והגדיר את המקום כ"רמת הגולן הכבושה". בנוסף, כולם שמרו על "איזון" של אובייקטיביות עיתונאית מזהרת, שבמסגרתה מדווח בכותרת שישראל האשימה את חיזבאללה בירי, אבל מנגד, חיזבאללה הכחיש.

הברנז'ה סערה סביב ינון מגל ורביב דרוקר - והשכיחה את העיקר | לילך סיגן
אפס כישורים או חוסר איכפתיות: מחדל ההסברה חמור לא פחות ממחדל הטבח | סיגן

מי שתהה למה חיזבאללה שיקר באופן שקוף כל כך, התשובה היא - בגלל שזה עובד. ברור לכולנו שזה עובד במדיה הערבית סטייל אל־ג'זירה, שהתנהלה כמצופה והשמיטה את מעורבות חיזבאללה באסון. אבל חלק גדול מדי מהמדיה המערבית הזרה הפך גם הוא מנותק מההוויה הישראלית המאוימת, על אף שהוא מדווח עליה ללא הרף. המסגור האוטומטי החדש דורש להשמיט פרטים מרשיעים, ולרמוז שישראל אשמה גם כשהיא מותקפת בברוטליות.

זה כנראה לא מקרי שבמקביל מדינת ישראל הפכה מנותקת מאחריותה לנסות להשפיע על המדיה הזרה. התירוץ הוא שלכאורה "אין טעם". זה מקומם כי כולנו רואים את התוצאות: המצב לא נשאר כפי שהיה, אלא הולך ומתדרדר. לו הייתה נעשית עבודה של דיפלומטיה ציבורית, אפשר היה לפחות לעצור את ההתדרדרות.

אחד הסממנים הבולטים להתדרדרות הוא הדיווח ה"מאוזן" שנותן משקל זהה לדיווחים הישראליים ולדיווחים של חמאס, איראן וחיזבאללה. בואו לא נתבלבל - זה לא תמיד היה כך. זוהי תופעה בזויה שהתפשטה בשנים האחרונות. לכאורה, היא מייצגת עמדה מערכתית ניטרלית שרק מעבירה את הצהרות "שני הצדדים" ומאפשרת לקוראים לשפוט. אבל בפועל, כשמפקפקים בהודעות רשמיות של מדינה דמוקרטית, ולא מפעילים ספק מינימלי לגבי הצהרות של מי שמוגדר כארגון טרור זר על ידי משרד החוץ האמריקאי, זו בהחלט נקיטת עמדה ברורה שמסייעת לאותו ארגון טרור. אז מדוע מדינת ישראל לא מעמתת את אמצעי התקשורת המובילים עם נקיטת העמדה החדשה הזו?

עם כל הכבוד לנאום טוב בקונגרס, הוא לא יכול להחליף עשייה סיסטמתית ומקצועית של דיפלומטיה ציבורית. כדי לשנות תודעה, צריך להשקיע אנרגיה, חשיבה, תקציבים ומשאבים. כל כך מתבקש שלאחר ה־7 באוקטובר מדינת ישראל תצופף שורות ותשתף פעולה בעניין עם ארגונים יהודיים מובילים ברחבי העולם, שחוששים מעלייה באנטישמיות.

אחרי דיווח עקום שכזה, מערכות העיתונים צריכות לקבל אינספור תלונות ואפילו דרישות משפטיות לתיקון הניסוח. אפשר גם לחתור לשימוע בקונגרס נגד כלי תקשורת שמסייעים לארגוני טרור, ממש כפי שהיו שימועים דומים לאוניברסיטאות נוכח ההפגנות.

במקום זה, אנחנו שומעים הבטחות לביטחון שאינן מתממשות, איומים במלחמה שלא מרתיעים שום ארגון טרור, הסטת אשמה לצה"ל כאילו הצבא מנהל את המדינה, ואינספור הסחות דעת. רק שהמציאות קשה מדי, ואין סיכוי לתקן אותה עם ספינים. היא מכה בפנינו כבר כמעט עשרה חודשים, ושואלת שוב ושוב איך הגענו למצב שבו הממשלה מנותקת אפילו מעצם ההכרה בתפקידיה הבסיסיים.