כבר חמישה עשורים שפרופ' אבי עורי, מחלוצי רפואת השיקום בישראל, חוקר תעלומה מטרידה שאין לה הסבר: במחקריו הוא הבחין שהנכים מזדקנים במהירות גבוהה הרבה יותר מהאוכלוסייה הבריאה. התופעה הזו נצפתה אצל קטועי גפיים, אצל נכים וגם אצל הסובלים מפוסט טראומה.
הסיבה לכך אינה ברורה, אולם הממצאים מצביעים שוב ושוב על כך שהם סובלים לא רק מהנכות המרכזית, אלא גם מהופעה מוקדמת של שיער שיבה, קמטים, מחלות לב וכלי דם, בעיות אורתופדיות ופגיעה נוירולוגית האופייניים לקשישים. ההשערה היא שהתופעה מתרחשת אצל אלה שלא חזרו לזרם החיים הרגיל, מבלים באורח חיים יושבני, אינם מבצעים פעילות גופנית, סובלים מבדידות, אינם מבלים ואינם ניידים.
נתון בלתי נתפס: ברשויות המקומיות ממשיכים לצפצף על בעלי המוגבלויות
ייחודי: מודל גני הילדים המשולבים של ארגון שלוה הישראלי
מאז תחילת הלחימה טופלו בישראל מעל 3,200 פצועים ובהם קטועי גפיים, אלפים רבים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית. אלא שעל אף שישראל הפכה למעצמת טיפול בתחום השיקום, המחסור הכבד בצוותי רפואה וחוסר הידע של צוותי הרפואה בקהילה בתחום השיקום, מותיר חלק ניכר מהפצועים ללא מענה. כך, כשליש מהם אינו מטופל, ועלול להימצא בסיכון מוגבר לאותה הזדקנות מואצת.
תחום השיקום בישראל מיובש כבר עשרות שנים, והמצוקה היא לא אחרת מאשר כתם מוסרי על מצפונה של המדינה, שאמורה להתגאות ברוח הלחימה של אזרחיה. המחסור במיטות אישפוז, בתקציבים ובצוותים רפואיים הוא אות קלון למערכת הבריאות ותוצר של הזנחה מתמשכת. אותם פצועים שתרמו למדינה ונפגעו בה, ננטשים בשדה הקרב של החיים, ומופקרים בעודם נאלצים להילחם על כל בדל של תמיכה ושיקום.
הנכים אינם נטל על החברה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה. המחקרים האחרונים שמדגימים לא רק את ההתמודדות הקשה עם הפציעה הגופנית, אלא גם את תופעת ההזדקנות המוקדמת המדאיגה, חייבים להוות זרקור אדום וקריאת השכמה לממשלה שהפקירה אותם לגורל אכזר.