במהלך החודשים האחרונים מאז קיומה של העסקה הקודמת, נעים ונדים בני המשפחות של החטופים, בין אותם רגשות סוערים בין ייאוש לתקווה. כל זיק של אפשרות להתקדם במשא ומתן ולהביא לשחרור היקירים והיקירות מעורר את המשפחות להמשיך לפעול ללחוץ, לדבר עם עוד גורם ולקיים עוד אירוע שיזכיר כול הזמן שרבים, רבים מדי, עדיין בעזה. בשיחות שערכתי בימים האחרונים עם בני המשפחות מרביתם חושבים כי עסקה היא הדרך לקדם את השחרור וזאת בניגוד לטענות הלחץ הצבאי. עוד הם מסכימים כי מחלוקות וישן רבות כאלה צריכות להיפתר "בבית" שנכפה עליהם פנימה ולא בחוץ באופן שיכול לפגוע במאבק השחרור.
הביקורת מחד והחיבוק מאידך כלפיי נעה ארגמני הראה בדיוק את קו השבר החוצה בין מי שרואה בנתניהו כאשם הבלעדי לבין מי שחושב שיש קווים אדומים גם בעניין הזה. ובינתיים הימים עוברים בין דוחא לקהיר וגם ברומא, היעדים משתנים אך התוכנית הבסיסית ידועה: שחרור מספר רב של מחבלים כולל קשים מאוד לעיכול עם דם על הידיים, נסיגה של כוחות צה"ל מנקודות אחיזה חשובות, ובעיקר החזרה חלקית בלבד של חטופים במסגרת העסקה וזו אולי הנקודה הכואבת מכולם האם בכך ייגזר גורלם של האחרים?
כאשר השיח והנרטיב עוסק בניצחון המוחלט אפשר בהחלט להזדהות ולקבל את האמירה שאין ניצחון בלי השבת החטופים. בדילמה הקשה הזו כדי וראוי לעשות כל מה שניתן בשביל להשיב את החטופים אנחנו חייבים את זה להם ולעצמנו. נדרש כאן תיקון חברתי זה נכון הבנה שיש לחזור לערך שלא משאירים אף אחד מאחור כפי שחונכתי בימי בצנחנים נדרשת גם ההכלה והחיבוק גם למשפחות החטופים וגם למשפחות השכולות בין אם הן חושבות על הניצחון המוחלט ובין אם על כולם תמורת כולם כמו שחשבו בימים הראשונים שאולי ניתן למימוש.
רק כך בהורדת להבות המחלוקת בחזרה לעקרונות של אותו כור היתוך של חיבוק חם ואמיתי למי שלא בהכרח חושב כמונו נוכל להתחיל את התיקון. כפי שניתן היה לראות הקרע שלפני השביעי באוקטובר גבה מחירים גבוהים ולכן אין לנו ברירה אחרת אלא למצוא את הדרך להיות אפילו מעט יותר מאוחדים.