הסתייגותי ההיסטורית מטום הנקס הפכה לעוינות של ממש בעת הצפייה ב"קונצרט לג'ורג'", המחווה המוזיקלית המרגשת לג'ורג' הריסון שנערכה ב־2002. מחוות כאלו הן מסוג האירועים שבהן ניתן לזהות את מי שהיו חלק אורגני ובלתי נפרד מחייו של המת, ואת אלה שכופים עצמם על האירוע בשל תהודתו, חשיבותו והצורך הכפייתי שלהם להיות שם. ל"מונטי פייתון" ששרו את "The Lumberjack Song" במדים האדומים של שוטרי הסוסים הקנדים, היה קשר אמיץ להריסון. הם היו ידידים טובים ושותפים עסקיים.
אבל נוכחותו של טום הנקס בחברתם של אריק איידל, ג'ון קליז, טרי גיליאם ואחרים, וצילומי התקריב הרבים שבהם זכה מההפקר בהיותו מבכירי האצולה ההוליוודית, עוררו את חמתי. היה חשוב לי מדוע הנדחף הידוע הזה הנץ גם כאן. בראיון איתו הסביר הנקס שמישהו ממונטי פייתון הזמין אותו. נדמה היה שהנקס לא רוצה להסגיר את שם המזמין. השתתפותו דמתה לצחי נוי עושה סטנד־אפ במופע הוקרה לאריק איינשטיין.
צריך למשש פעמיים | רון מיברג
לא שם זית | רון מיברג
יכול להיות שאני אדם עצבני, אבל אני רגיש לסוג הצרימה והתאוותנות של אלה שאינם מוותרים על הצורך להיות סמוכים למרכז הרעש באתרים שבהם נעשית היסטוריה. רינגו, פול וקלפטון אמורים היו להיות בקונצרט על פי כל אמת מידה; הנקס לא. אבל הנקס - כפי שאני יודע שנים - הוא הנדחף הבלתי נלאה.
צריך להניח את האמת על השולחן: אף פעם לא צפיתי ב"פורסט גאמפ" מתחילתו עד סופו; לא צפיתי בו בקולנוע ולא התיישבתי לצפות בו בטלוויזיה. השנה מלאו ל"פורסט" 30 (בכורתו נערכה ב־1994) ועבורו קיבל הנקס את האוסקר השני שלו ברציפות שנה אחרי "פילדלפיה". על "פילדלפיה" אגב, דעתי טובה. היה צריך סוג של אומץ לב באותה עת לגלם חולה איידס, כולל גסיסתו ומותו.
מהקטעים הלא מחוברים שראיתי מ"פורסט גאמפ", בעיקר ברגעים המעטים שהנקס מפסיק לרוץ הלוך ושוב באמריקה ואנחנו לומדים על משך צמיחתו של זקן עבות, אני יודע קצת על לוטננט דן, ג'ני ההיפית, באבה שרימפס וסאלי פילדס. כאשר נמכר "גאמפ" ב־$4.59 באמזון, רכשתי את ה־DVD וצפיתי במה שיכולתי לשאת. לא הופתעתי לטובה. הסרט נראה לי כ"זליג" על גבר בעל מגבלה שכלית מסוימת שנקלע למוקדים הלוהטים של ההיסטוריה האמריקאית בשנות ה־60 ואחריהן, והעניק לי תובנה חשובה: הבנתי מיהו טום הנקס ולאן אצה דרכו.
במגזין הבידור היעיל "EW" נכתב ש"גאמפ" "יהיר, רדוד ומונוטוני, סרט שמשחית זמן רב בקידוש הגיבור שלו שלמרות 'תמימותו' הוא פגיע בערך כמו סופרמן". "אם לשפוט את הסרט על פי הפופולריות שלו", התפרסם ב"שיקגו רידר", "המסר שטיפשות היא דבר נאצל הוא מה שאמריקאים רבים רוצים לשמוע".
הדברים מיצו באופן מדויק ואינטליגנטי את "פורסט גאמפ" והם נכתבו מתוך חמלה ואיפוק מרבי. תגובתי לסרט ולרעיון הניצב במרכזו, הייתה אלימה בהרבה, אבל אין לי צורך דחוף למסור את עיקריה. אני יודע שלדבר סרה ב"גאמפ" זה לדרוך על ציפור נפשם של רבים וטובים שהלכו שולל אחריו.
במובנים רבים טום הנקס הוא בחור פשוט וטוב במובן הרע; מישהו המנהל קריירה מצליחה ומשתלמת, שעה שהוא פוזל לקריירה שנייה; אחד שתורם לכל המטרות הנעלות, מנסה להציג בפני העולם את הפן החיובי של האמריקאיות, איש משפחה למופת, שכבחור צעיר היו מי שגרסו שהוא נאה והוא הולך ונעלם בתוך מעטפת גופנית המאבדת מחִנה, ומעלה את הרף של מחויבותו למולדת.
במילים אחרות, טום הנקס מעניין הן כפנומן קולנועי וטלוויזיוני כשחקן ומפיק, והן כמי שמצליח להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות. הנקס לא זקוק למפלגה כדי להגיע לבית הלבן ולא לתרומות. לא משנה מי הנשיא בזמן נתון, תמיד יקבל חיבוק וצ'פחה נשיאותית ויקשיבו לו כמה דקות, אף שרוב אמירותיו האלמותיות נקראות כמו מעוגיית מזל או מסטיק "בזוקה". הפסקתי לספור את הצילומים שבקדמתם יושבים מנהיגים וסלבס וראשו של הנקס כאילו מציץ במקרה מאחורי גבם. צנוע לכאורה שאינו חי חיים צנועים כלל.
לפרויקטים שהוא רוצה להרים, מחכה כסף בכספת מטפורית ובה סכומים שיכולים לכלכל מדינה בעולם השלישי. ב"איש השנה", אחד מסרטיו האחרונים והזניחים של רובין וויליאמס אך עדיין מצחיק כהוגן, מחליט קומיקאי ומגיש תוכנית טלוויזיה להתמודד על הנשיאות וזוכה בגלל תקלה במחשב. לא בטוח שהנקס זקוק לתקלה כדי להיבחר. הוא אחד האמריקאים הפופולריים ביותר בארצו ובעולם, והוא בחש בנושאים רציניים ודרמטיים שנים רבות כאשר בגבו נושף דינמו בשם סטיבן ספילברג.
תחילת דרכו המקצועית ב־1980 הייתה סיטקום בשם "Bosom Buddies" שבו השתכר 9,000 דולר לפרק. הסדרה ירדה אחרי שנתיים והנקס השתתף כשחקן אורח בכמה מהסדרות שרצו על המסך באותם ימים, כמו "Happy Days" שהכוכב שלה היה רון הווארד שניסה לעבור לבימוי וכתב תסריט לקומדיה רומנטית בשם "ספלאש". הווארד הציע להנקס את התפקיד הראשי; "ספלאש" היה הלהיט המפתיע של 1984 והנקס הפך בן לילה לשחקן מבוקש בקומדיות. מ־1984 עד 1994 השתתף הנקס בכמה מהסרטים האמריקאיים הגרועים ביותר: "האיש עם הנעל האדומה", "דרגנט", "The Money Pit, The 'Burbs", "ג'ו נגד הר הגעש" (סרטו הראשון עם מג ראיין) ו"מדורות היוהרה".
האחרון היה מבוסס על רומן מאת טום וולף שאותו ביים בריאן דה־פלמה והיה כה גרוע שזכה להנצחה בספר בשם "The Devil’s Candy", שבו הראתה המחברת כיצד הצליחה הוליווד, חמושה במיטב אנשיה, להפוך נזם זהב לחזיר. בתחילת שנות ה־90 החל הנקס ללקט תפקידים איכותיים לעצמו. "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ" הביאו לו אוסקר. במהלך הפקת "פילדלפיה" פגש הנקס בחור בשם גארי גוצמן שהחל את הקריירה שלו כילד שחקן. ב־1984 ביקש ג'ונתן דמי מגוצמן להפיק את "Stop Making Sense" על הלהקה "ראשים מדברים". ב־1991 היה גוצמן המפיק הראשי של "שתיקת הכבשים" שהיה גם תפקידו ב"פילדלפיה".
מתישהו בדרך הפך הנקס עם גוצמן ולעתים עם ספילברג, למפיק־על עם פס ייצור היפראקטיבי. חברת ההפקה שלו נקראת Playtone - שאת הלוגו שלה ניתן לראות על יותר סרטים וסדרות מאשר את קלוג'ס על דגני בוקר - וכפוף לחשיבתו השבלונית הוא החל ממפה בסדרות את תולדות המאה ה־20 בתחומים שונים. יש לו גישה לחומר הגלם, אנשים שעושים את העבודה וגוף משדר. הרושם המתקבל הוא שהנקס מבקש להותיר את חותמו על כל תקופה ואירוע היסטוריים משמעותיים בחיי האומה.
חמוש בהיסטוריונים החשובים רוברט דאלק ורוברט קארו, שניים ממנציחיו הגדולים של הנשיא לינדון ג'ונסון, ובעיתונאים דן ראדר ורוברט מקניל, הפיק הנקס סדרה היסטורית בת עשרה פרקים בני 90 דקות כל אחד על שנות ה־60. מכיוון שכולם אוהבים לעלות על האוטובוס היוצא למסע קסם מסתורי לנוף הקדומים של רצח קנדי, הביטלס, וייטנאם והנחיתה על הירח, לא היה שום דבר דוחה או לא ראוי לצפייה ב"שנות ה־60", אך גם לא שום דבר גאוני או מקורי מדי. זה עצוב שנותנים לך את המפתחות לממלכה ואין לך האומץ או הכישרון לשבור את הקלישאות הישנות ולהציב במקומן אמירות פורצות דרך.
את הסדרה הדרמטית הראשונה שלו הפיק הנקס ב־1998. "מכדור הארץ לירח" ב־12 פרקים. היא הייתה כתובה רע, מגולמת גרוע וארוכה מדי. את תאבונו לחלל החיצון ולחליפות אסטרונאוטים, פיתח הנקס ב"אפולו 13" של רון הווארד, שבו גילם את האסטרונאוט ג'ים לאוול. את משיכתו לשנות ה־60 ולפרויקטים שהוא בוחר להפיק, מסביר הנקס בכך שזה היה העשור שהשפיע עליו ביותר בחייו וכי הוא מייצג תקווה ושינוי לצד אובדן תקווה ודרך בגלל התנקשויות פוליטיות.
יש הסחת דעת גדולה, על גבול הבדיה, בהנחה שהנקס היה שותף לחוויה הקולקטיבית של שנות ה־60 כפי שנחותה על ידי מי שהיו בהכרה ובערנות טובה באותן שנים ושהעשור השאיר בהם את חותמו בזמן אמת. אפשר לדלג על הקלישאה ש"מי שזוכר את שנות ה־60 לא חווה אותן" (כי לא היה מסטול כנדרש).
הנקס, שגדל בבית שבור והוזנח על ידי הוריו, אמר שהוא זוכר את "שנות ה־60 כשנים הקשות ביותר בחיי. זה היה גיהינום. אם היה לך שיער ארוך היית בחור טוב ואם היה לך שיער קצר היית בחור רע". הנקס, כדי להסיר ספק, היה ה־nerd הקלאסי. זה ששאל מה הריח הזה, כאשר מאחד החדרים הסגורים במסיבה עלה הריח המתוק של עשן מריחואנה.
הביוגרף הרשמי של הנקס מגיע למסקנה שאליה הגיעו גם אחרים: "עבור הנקס היו הטיסות בחלל הזיכרונות השמחים ביותר מאותה תקופה. עבור אחרים היה המבצע של נאס"א נושא לחשד גדול ולחוסר אמון כמו כל דבר אחר באותם ימים שהממשל היה מעורב בו. טום ניסה לספח את שנות ה־60 לטיסות החלל ולהציב אותן בראש רשימת הדברים החשובים באמת שקרו באותה עת".
זו עמדה אווילית, נאיבית ושגויה המעידה על הפשטנות הלא־אינטלקטואלית שבה לוקה הנקס. ניסיון להציב את כיבוש החלל כדובדבן בראש תלולית הצואה של שנים שרישומן האמיתי היה מלחמת וייטנאם, מאבק השחורים לשוויון, ההתנקשויות ופילוג האומה. החוצפה לזקק את העידן הסוער והטרגי לסטריאוטיפ של קצרי שיער נגד ארוכי שיער, מעיד על מנטליות פלגמטית הנגועה בסוג של כשל לוגי. קשה להאמין כי מוצר של שנות ה־60 כטום הנקס מאמין עדיין למסקנות ועדת וורן שחקרה את רצח קנדי ואינו מבין כיצד חשב פעם שרצח קנדי היה חלק מקונספירציה.
עד כמה פשוט וחד־ממדי הוא טום הנקס? בסוף הפרק הרביעי של הסדרה על המסע לירח, הוא טוען כי הצלחת משימתה של אפולו 8 הרימה את 1968 מהשפל של ההתנקשות במרטין לותר קינג ורוברט קנדי משום שאישה בשם ואלרי פרינגל כתבה כך לאסטרונאוטים: "הצלתם את 1968".
1998 הייתה השנה שבה שידרה HBO את "אחים לנשק", הסדרה על מלחמת העולם השנייה בהפקת הנקס וספילברג. באותה שנה כיכב הנקס ב"מצילים את טוראי ראיין" של ספילברג. משימתם הרב־זרועית של השניים הייתה להנציח את מלחמת העולם כ"מלחמה הטובה" ולהעצים את חלקה של אמריקה בניצחון על גרמניה.
"כאשר צפיתי בסרט הגמור לבדי בפעם הראשונה", אמר הנקס, "הייתה לי פריבילגיה לבכות בגפי. מעולם לא בכיתי כך בקולנוע או אפילו בחיים כמו בסוף הסרט. דברים לא ייאמנו קרו במלחמה ההיא וקשה לי להאמין שהייתי חלק מזה".
חלק מזה? בניגוד לפבריקציה האפקטיבית שהיא "אחים לנשק", הפקת ענק מושקעת שקשה להסיר ממנה את העיניים, העובדות על "ראיין" מעוררות רתיעה. וללא קשר לסרט, למרות יכולתו לקלוע עצמו לרגעים גורליים והיסטוריה בתולדות אמריקה, הנקס לא לקח חלק בפלישה לנורמנדי. הוא עדיין לא היה ניצוץ בעיני הוריו.
בתחקיר שערך הסופר סטיבן אמברוז שהתמחה במלחמת העולם השנייה, הוא נתקל בסיפורו של החייל האמריקאי פריץ נילנד שצנח לאירופה עם המוטסת 101 בנורמנדי. יום אחד אמר נילנד לחבריו כי הוא נשלח הביתה משום ששלושה מאחיו נהרגו באותו שבוע. כפוף למדיניות פינה אותו הצבא מאזור הלחימה. אמברוז גילה שאחד מאחיו של נילנד לא נהרג, אלא שרד מחנה שבויים יפני ולכן לא חלה התקנה של הצבא על נילנד. לא היו משימות חיפוש כמו זו שהנקס עומד בראשה ולא היה מקרה של זהות שגויה. לא היה מרד של חיילים בפטרול ולא קרב אחרון בטנקים גרמניים שבמהלכו נהרג קפטן ג'ון מילר (הנקס) שאומר לראיין "תרוויח את זה".
העובדות היו ידועות להנקס כאשר חבר לאגדת העם הפטריוטית של ספילברג. הנקס פגש את בנו של נילנד ושמע ממנו את הסיפור האמיתי. הנקס ידע ש־90% מהסרט הם בדיה מוחלטת, גם משום שהדברים התפרסמו בספרו של אמברוז "אחים לנשק". מדוע אם כן, לעזאזל, התייפח הנקס בחדר ההקרנה?
גם התאהבותו הטוטאלית של הנקס בחבר הקונגרס צ'רלי ווילסון, שעל פי סיפורו הפיק וכיכב הנקס בסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון", מחייבת בדיקה. המדיניות והמעשים שווילסון עמד מאחוריהם באפגניסטן ומייחסים לו חלק ממשי בניצחון המוג'אהדין על ברית המועצות, הובילו בהמשך לקטסטרופה אמריקאית. זאת המדיניות שהציתה שלוש מלחמות קשות וגרמה למותם של אלפי אמריקאים ומאות אלפי אזרחים. ווילסון היה אלכוהוליסט, הסניף קוקאין בחברת נשים בג'קוזי והוא לא ניצח לבדו את הסובייטים באפגניסטן.
החבירה האינסטינקטיבית בין שני הלא־אינטלקטואלים הנקס וספילברג - אחראית לגרסאות מכובסות של ההיסטוריה האמריקאית. התובנות שהנקס מביא לסרטיו פשטניות ושטוחות ונדמה שנהגו בידי תלמיד שנה ראשונה לפילוסופיה בהתכתבות עם קולג' בבליז. הסרט ששבר את גבם של המבקרים היה "פרקלנד", בהפקת פלייטון של הנקס. הסרט הקטן והפתטי הזה מספר את סיפורן של השעות המעטות שבהן ניסו מנתחים בבית החולים פרקלנד בדאלאס להציל את חייו של הנשיא קנדי.
הרופאים, כולל קולין הנקס, בנו של הנקס, מוצגים כמי שמנסים להציל את חייו של מת קלינית ונלחמים כאריות משום שהמת המוטל לפניהם הוא נשיא נערץ. זהו סיפור פשטני, חוטא לאמת ושגוי, המבוסס על הספר "ארבעה ימים בנובמבר". הוא מזכיר במידה רבה את "בובי", סרטו הכושל של אמיליו אסטבז, בנו של מרטין שין, על ההתנקשות ברוברט קנדי.
בקדנציה של ביל קלינטון התארח הנקס כמה פעמים בבית הלבן ותמיד לא שכח להביע השתאות שהוא, טומי הקטן, מיודד עם הנשיא. כאשר הגיש פרס אוסקר ב־2004 ניגנה התזמורת "Hail to the Chief", השיר המקבל בדרך כלל את פני הנשיא. כדי להיות כשיר לתפקיד, גורס הנקס שעליו ללמוד טוב ועמוק יותר תחומי כלכלה וחוק. על פלישתו של בוש לעיראק באמתלה של נשק להשמדה המונית, לא היו להנקס דברי ביקורת. כמו ספילברג, קלוני, סטרייסנד ואחרים, העביר הנקס את נאמנותו מקלינטון לאובמה. בהשוואה לנאום התמיכה שלו באובמה שעלה ביו־טיוב, נראה ספילברג כנער שטרם גיבש עמדה מוצקה.
כשהוא אינו משתתף בסרטים מביכים, מקפיד הנקס לגלם דמויות היסטוריות בתולדות אמריקה. בשניים מסרטיו גילם הנקס את וולט דיסני ואת רב־החובל פיליפס, שנשבה בהשתלטות פיראטים סומליים על ספינת המשא שלו, סיפור שהנקס הופך למעשה גבורה של יחיד המתנדב להציל את צוותו. מאז חשף אצל דיוויד לטרמן את העובדה שלקה בסוכרת סוג 2 שמאלצת אותו לשמור על משקל אופטימלי ולהוריד מקצב העבודה שלו, הנקס הוא נער הפוסטר של המלחמה בסוכרת.
הנקס נשוי לריטה ווילסון. השניים הכירו בתיכון ומאז הם ביחד - אטרקציה כשלעצמה, בחברה שבה נישואים הם דלת מסתובבת. לא עובר שבוע בלי צילום של השניים, כולל הערה על תנודות במשקלם ואף מילה על פרצי הצמיחה בשערו הנסוג של הנקס. אוסף מכונות הכתיבה המכניות שלו צולם וטופל בהרחבה. ורומן שכתב נע קדימה ואחורה בזמן עם גיבור מהזן שהנקס מחבב: כזה שיכול להציל את העולם.
מה מרגיז אותי? אנשים שעושים דברים רבים ברמה בינונית ומטה במקום דבר אחד טוב. שחקנים החומדים תפקידים שמניחים להם לנצח מצבים בלתי אפשריים אחרי שחברם הטוב ביותר היה כדור בשם ווילסון. שאחרי סדרה טובה על מלחמת העולם השנייה הם הפיקו את "הפסיפיק", סדרה פחות טובה על המלחמה נגד יפן וגם לא הזניחו את הקרב על בריטניה בסדרה על חיל האוויר המלכותי.
לא תמיד ברור לאן הנקס חותר, חוץ מהצורך הכפייתי לבחוש בנושאים המגדירים את אמריקה ולהשאיר בהם טביעת יד. כנראה שאין שם שאיפה פוליטית. הוא אחראי לתחושה שאם היו מצלמים היום את הביטלס חוצים את מעבר החצייה באבי רואד, הנקס היה הביטל החמישי, כנראה לבוש במדי מאונטי קנדי.
בסרטו "איש בשם אוטו", מנסה הנקס כל הסרט להתאבד כדי לחבור לאשתו, אהבת חייו המתה. זה לוקח זמן רב וכאשר הוא מת בסוף, אחרי שפתר כמובן בעיות של אחרים, חשתי הקלה גדולה.
