החיפוש אחר המשותף הוא תרגול הישרדותי בשבילי מאז המלחמה. השאלה מה אי פעם הפך אותנו לעם לא נותנת מנוח. ואם בכלל היינו עם, איפה נמצא גם היום החומר הסודי שיחבר בין חלקי הרקמה הפרומה. הנחמות בימים האלה יכולות להגיע ממקומות בלתי צפויים. למשל, סדרת ההסכתים החדשה “שיר ערש" (יוצרים: יעל גידניאן, יאיר הראל ועומרי בן־דור שגם עורך; תחקיר והפקה: אילה חן עטקין, עריכה מוזיקלית: טמיר קליין).
לדינו ויידיש, פרסית, ערבית ועברית, כולן שם, בסיפורים שמאחורי שירי הערש, המנגינות, המקצבים, ההברות החוזרות והסודות. מצד אחד, כפי שמגדירים היוצרים, שירי הערש הם “חוויה אנושית על־זמנית, חוצת תרבויות, שמפגישה אותנו עם הילד שחי בתוכנו, בכל גיל". יעל גידניאן, מיוצרות ההסכת, אומרת ששיר ערש יהודי הוא תפילה שהילד יחיה ויגדל בריא, שילמד תורה ויהפוך להיות גם בעל מקצוע מועיל כמו רופא או סוחר.
מילים, ילדים ומבוגרים: המורשת של אריך קסטנר
גם 120 שנה לאחר מותו: הרצל ממשיך להיות מושא ליצירות תרבות
מצד שני, שירי הערש הם חוויה פרטית מאוד. הצד השלישי, שמעסיק אותי במיוחד בימים שבורים אלו, מתחבר לשאלה האם שירי הערש שעוברים בין הדורות מעידים על היותנו עם. על ההיבט הפרטי כמעט כל אחת ואחד יכולים לספר. חברות חרדיות מספרות לי שאצלן בבית לא היו שירי ערש. הייתה קריאת שמע. אצלנו בבית אלה היו השירים של “ציוניוני הדרך" ואלו שהופיעו בכרכי “אלף זמר ועוד זמר", כך שהיו לילות של הרבה שירה ומעט שינה.
שמעתי מחברות וחברים על “לילה טוב" של יוני רכטר, על “דוגית נוסעת" של נתן יונתן, “פזמון ליקינתון" של לאה גולדברג, “נני נני" בלדינו “נומי נומי" של יחיאל הלפרין, “ליל גליל" של נתן אלתרמן, “חביב דיאלי" אצל יהדות מרוקו, שירי ערש אמריקאיים כמו “הסוסים החמודים" שבוצע בעברית על ידי נחמה הנדל, “I Gave My Love A Cherry" של טנסי ארני פורד וכך הלאה. מקהלה נהדרת ומגוונת שבה אף קול אינו עולה על חברו. מתי היא הפכה להיות כזו קקופוניה?
מול השירים המתוקים כמו שירו של רפאל ספורטה עם המילים “דֹּב לָבָן, דֹּב לָבָן / אֵין פֹּה יֶלֶד! לֵךְ מִכָּאן! / בְּנִי בְּאֶרֶץ הַחֲלוֹם,/ אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ, אוֹר וָחֹם"; או “הַלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר / פָּרַשׂ הַמַּרְבַדִּים / עַל כָּל הַחַלּוֹנוֹת; / יִשְׁנוּ, הַיְלָדִים!", שכתבה אנדה עמיר פינקרפלד, ישנם כמובן שירי ערש מסוגת האימה, מה שמעורר בי חשד שהם הגורם שמחבר לאורך הדורות את סך החלקים בשמיכה הטלואה של עמנו.
אצל שאול טשרניחובסקי, “עִבְרִי הִנָּךְ, בְּנִי; אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְך… גֶּבֶר תִּהְיֶה - יַד אַכְזָרִים תִּהְיֶה בָּךְ, אֶפְרֹחִי".
לשירי הערש האלה היה מקום של כבוד בעיתונות יהודית בתפוצות ואחר כך גם בארץ. בעיתון “חירות" מ־1910, “שיר ערש לבתי שולמית", שעליו חתום “בר נש" (בן אנוש), שיר הערש נפתח במילים: “יום וליל / כבני חיל / בעד ארץ אבותם / בנים רבים / בני מכבים / ימסרו את נפשותם". בשיר של הירש דוד נומברג בירחון “הקדם" שיצא בפולין ב־1929, המילים: “לא הראשון ולא אחרון / הוא הנופלים בשדה קרב / בן יקיר / הן אל תדאג / הן אב ילדך / גיבור רב", וכך הלאה.
תגדל, תהיה גנרל, אולי גם ילך עליך וחבל. הנושא הזה אף הוא העסיק את יוצרות ויוצרי “שיר ערש". פסיכולוג הילדים רמי בר גיורא, שחקר שירי ערש, רואה בהם מעין סובלימציה, מקום לפורקן של ההורה שצובר תסכולים ופחדים במהלך היום, וברגע שבין ערות לשינה, בין חושך לאור,
כשהכל משתתק, זוכה ברגע אינטימי עם ילדו. הרגע הזה הוא גם קצת מפחיד ומלווה בתקווה שרק ימשיך לנשום ושהכל יעבור בשלום.
יאיר הראל, מיוצרי ההסכת, מוסיף שמעבר לתיאוריה הנפוצה, שאומרת ששיר הערש נועד להרגיע, הוא מאפשר גם למבוגר להיות מחובר לרכות ולתמימות שאנחנו כל כך זקוקים לה. מעין סשן טיפולי. “חלק מהמוטיבציה שלנו הייתה לספר מחדש את הישראליות שמתהווה ולהשיב אליה
את הקולות שמגיעים מהסבתות של הסבתות בכל מיני מקומות בעולם, ויחד עם השירים הישראליים לראות מכלול אחד.
"זה חלק מהתפקיד של הדור שלנו, להשיב את הקולות הללו עם הרבה אהבה וביטחון. ראינו כמה שיר הערש הוא תנועה אנושית קמאית", אומר הראל. וגידניאן מסכמת: “יש לנו יסודות טובים בשביל להיות עם. יש הרבה דברים שמחברים אותנו. מרגש אותי לשמוע את הסיפור מאחורי שיר הערש ששרה סבתו של יאיר הראל ביידיש, בשעה שהיא עצמה הייתה כורדייה שמאוד מחוברת למורשת שלה. אני מהמזרח והשיר הזה מסוף מערב והוא מאוד נוגע. יש לנו יסודות אבל אנחנו צריכים לבנות את הקומה הבאה. יש לנו הרבה עבודה".