מהרגע שבו פרץ לתודעה הלאומית, בנימין נתניהו עיצב לעצמו את הטייטל המחייב של “מר ביטחון". נכון, היו גם שנים של “מר כלכלה". ויש ישראלים רבים שראו בו בכלל "מר עולם". אבל העניין הביטחוני היה מאז ומתמיד ה־claim to fame שלו. הפרח בגנו.
למעשה, אני מכיר לא מעט אנשים - אינטליגנטים, ספקנים ושוחרי טוב - שנהגו לומר שהם מוכנים למחול לו על השמפניות והסיגרים, על “השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"הערבים נוהרים", על משובות יאיר ושרה, על כל דבר כמעט, מתוך תפיסת יסוד שבמשעולי הג'ונגל המכונה המזרח התיכון הוא היחיד שמסוגל להוביל אותנו בבטחה.
בין חיסול הנייה לביירות: עלי חמינאי הבין שהוא כבר לא חסין
נחשף המניע: נתניהו תזמן את ההצהרה שלו אתמול משתי סיבות שונות
וככל שנתניהו כיהן שנים רבות יותר כראש ממשלה, התחושה הזאת רק התעצמה כי פשוט... התרגלנו. לעצם החיבור הזה שבינו ובין מקור הסמכות. מקור הביטחון. גם בקרב ישראלים שמעולם לא הצביעו עבורו, כמו החתום מטה, תמיד התגנבה מחשבה טורדנית שאמרה - האיש הזה יודע היטב מה הוא עושה. לטוב - ולרע. וכשזה מגיע לביטחון ישראל, זה בצד הטוב. לך תדע מה יקרה אם יחליף אותו אדם אחר. חסר ניסיון ועורמה פוליטית ומדינית. אולי, כמו שנתניהו הקפיד לאיים כל השנים, יקרה אסון!
והנה, האסון קרה. גדול ונורא. דווקא במשמרת שלו. ועוד אחרי שהוא מכהן כראש ממשלה ברצף מאז 2009, עם הפסקה של כשנה. כלומר, הוא עיצב באופן ישיר וכמעט בלעדי את מדיניות הביטחון של ישראל לאורך זמן ניכר. ולכן, מה שהתרחש ב־7 באוקטובר היה אמור לספק הוכחה ניצחת - כואבת ומדממת - לריק שמאחורי אותו “מר ביטחון". ולא רק עבור מי שמראש לא רצה בנתניהו, אלא גם עבור אנשי הימין הישראלי.
האיש כשל במשימתו באופן הברור ביותר שניתן להעלות על הדעת. ואם מישהו משוחריו קיווה שאחרי ההלם הראשוני נתניהו “האמיתי" יחזור בגדול ויחזיר לכולנו את תחושת הביטחון, הרי ש־300 הימים שחלפו מאז היו אמורים לאכזב גם אותו. חמאס טרם הוכרע, 120 ישראלים עדיין חטופים בעזה, הקמנו רצועת ביטחון בצפון המדינה במקום בלבנון וגם היא לא מנעה את האסון במג'דל שמס. זה שזכה מיד לכינוי “האסון האזרחי הגדול ביותר מאז 7 באוקטובר". עדיין, תחת שלטון נתניהו.
בכל חברה מתוקנת, בכל ארגון בריא, אדם שכשל באופן כל כך מחפיר וברור היה צריך לסיים את תפקידו מזמן. ולכל הפחות, להודיע על מועד לבחירות. ואכן, בשבועות הראשונים שאחרי פרוץ המלחמה הייתה תחושה בקרב מרבית הישראלים שנתניהו סיים את הסיפור. אבל מאז, הוא שב לעשות את מה שהוא באמת מצטיין בו. להלן, "מר פוליטיקה". והוא התגייס למשימה החשובה של חייו: איך להסיר מעצמו את הכישלון.
את מה שהחל כרשימות חשאיות בחדרים סגורים, אנחנו חווים כבר חודשים ארוכים. האשמה הולכת ונופלת על כל מי שאינו נתניהו. החל ממערכת הביטחון (שאכן נושאת באחריות כבדה. אבל היא רק מבצעת את המדיניות), דרך אחים לנשק והסרבנות, ביידן הפשרן, ועכשיו קמלה האריס. ואפילו אדריכלי הסכם אוסלו, משנת 1993. ועוד לא הגענו לבג"ץ, היועצת המשפטית לממשלה וכו'.
כל המואשמים האלה רלוונטיים לעניין. והייתה להם השפעה, כזאת או אחרת, על המחדל של 7 באוקטובר. אבל האם הם יכולים להסיר את אחריותה של הממשלה המכהנת, ובייחוד של האיש העומד בראשה? אם התשובה חיובית, לדעתכם, אז המסקנה היא שהפונקציה של ראש ממשלה היא למעשה מיותרת. ממילא אין לו השפעה.
והנה, למרות הכל, נתניהו עוד כאן. והסקרים אפילו מעידים על כך שחזר למעמדו מלפני האסון. איך זה ייתכן? קודם כל, מהיעדר מוחלט ובלתי נתפס של אלטרנטיבה. חשבו לדוגמה על בני גנץ, שעזב בהפגנתיות את הממשלה רק כדי לגזור על עצמו תענית שתיקה. כמו כן, הקרע בעם עדיין חי, קיים ומדמם. ונתניהו עדיין נתפס, למרות הכל, כמנהיגו ובעיקר כמייצגו של אחד המחנות. הקרע הזה, שמונע בעיקר מרגשות, מיצרים וממאבקי זהות, חזק יותר מכל עובדה אובייקטיבית. אפילו מהכישלון המוחלט.
על הסכין
"פיפ שואו" היא קומדיה אנגלית ששודרה בשנים 2003־2015, אבל נחשפתי אליה רק עכשיו באדיבות סלקום TV. קורותיהם של שני שותפים לדירה, מהצד הלוזרי של החיים, כשבכל עת מושמעות בקול המחשבות הכי כמוסות שלהם (ומכאן השם). זה מצחיק. זה מוזר. זה לפעמים מביך עד כדי צורך בהפניית המבט מהמסך. וזה פשוט אדיר.
והנה עוד אוצר מהעבר. שבתי לסדרה “אחים לנשק" של HBO, שמתחקה אחרי פלוגת צנחנים אמריקאית במלחמת העולם השנייה. עשיתי זאת בעקבות ביקור עכשווי שלי בחופי הנחיתה בנורמנדי, שם לחמה הפלוגה. ואני שמח לומר שהסדרה היא עדיין אפוס מרהיב, מרתק וריאליסטי עד אימה. ובאופן כמעט מעוות, סוג של אסקפיזם מהקרבות הפרטיים שלנו.
הסדרה הדוקומנטרית על המתעמלת האמריקאית סימון ביילס (נטפליקס) היא קודם כל מצוינת. בעיקר בגלל האופן הגלוי והחשוף שבו אחת הספורטאיות הגדולות בעולם מוכנה להיחשף בפני המצלמה. אבל לא פחות מכך, היא נהנית מעיתוי מושלם. ביילס, שכזכור פרשה מאולימפיאדת טוקיו, נמצאת בדיוק עכשיו בקאמבק שלה בפריז. ההרמה המושלמת.