משהו: קטרקט הוא הגורם השלישי בישראל לעיוורון. שנאת ביבי וקונספציה נותרו שתי הסיבות הראשונות.
אוהבים אותנו
בעיתון היומי האיטלקי “איל פוליו" של יום שישי שעבר מצאו הקוראים שי מיוחד. לגיליון צורפה הסיכה הצהובה של החטופים. במודעות שהעיתון פרסם לקראת זאת נכתב: “כדי לא לשכוח את החטופים הישראלים בידי חמאס. קחו זאת הביתה. סיכה כדי לזכור כל יום".
העיתון “איל פוליו" נחשב לעיתון אינטלקטואלי ונפוץ בכל איטליה. עורכו הראשון, ג'וליאנו פרארה, היה קומוניסט שעתיד התפכח ולהבין שתמיכה בזכויות אדם, בשוויון, בחופש ובציוויליזציה היא תמיכה בישראל. עורך העיתון הנוכחי, קלאודיו צ'רזה, ממשיך בקו של תמיכה בישראל.
בגיליון שאליו צורפה הסיכה כתב צ'רזה מילים אלה במאמר שכותרתו: “מדוע להעניק סיכה כדי להזכיר את החטופים שבידי חמאס?":
“קצת יותר מתשעה חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, והיום אִזכור של אותם בני ערובה הפך למעין טאבו עבור הקהילה הבינלאומית. החופש שלהם הוא שלנו: כדאי לזכור זאת בכל יום, גם במחווה סמלית. החיים שלהם הם החיים שלנו. החופש שלהם הוא החופש שלנו. הגיהינום שלהם הוא הגיהינום שלנו. קצת יותר מתשעה חודשים חלפו מאז אותו יום, שבמהלכו 3,000 מחבלים אסלאמיסטים של חמאס פרצו לישראל כדי להפגין לעולם גבול חדש של רוע מוחלט. אפשרות מוחשית להחזיר לחיים את זוועות השואה. שוב קיימת אפשרות מעשית שבה עצם היותו של אדם יהודי היא חטא מוות.
"קצת יותר מתשעה חודשים חלפו מאז אותו תאריך שבו הותקפה, הופרה ונאנסה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וקצת יותר מתשעה חודשים חלפו מהיום שבו מחבלי חמאס חטפו 225 בני ערובה. מנהיגים בעולם שכחו אותם, סטודנטים מכל היבשות שכחו אותם, דעת הקהל העולמית שכחה מהם. הדיבור על בני הערובה הפך לטאבו מכיוון שהדיבור על מה שקרה ב־7 באוקטובר מאלץ אותך שוב להרהר, מאלץ אותך שוב להיזכר, מי התוקפים ומי המותקפים במזרח התיכון, וזה מאלץ אותך שוב לזכור שאין שלום אפשרי במזרח התיכון בלי לזעוק בעדיפות ראשונה שני משפטים שהוסרו מהדיון הציבורי: להחזיר אותם הביתה, ולשחרר את פלסטין מחמאס.
"החיים שלהם הם החיים שלנו. החופש שלהם הוא החופש שלנו. הגיהינום שלהם הוא הגיהינום שלנו. כדאי לזכור זאת כל יום, לצעוק זאת, אפילו במחווה סמלית. החזירו אותם הביתה".
בטקסט שכלול בדף יפה עם דגל ישראל שצורף למארז ובו הסיכה, כתוב בין היתר שכאשר ישראל שחררה ארבעה חטופים בפשיטה על עזה, חלקים מהעולם גינו את מדינת היהודים, ומוזכר שכבר בשנת 1976, כאשר כוחות מיוחדים ישראליים פשטו על שדה התעופה באוגנדה ושחררו את בני הערובה, מזכ"ל האו"ם, האוסטרי קורט ולדהיים, האשים את ישראל בביצוע “הפרה חמורה של הריבונות" של אוגנדה.
כתוב גם: “נסה את זה: תלה שני פוסטרים על פנס רחוב, אחד לכלב נעדר והשני לחטופים ישראלים. חזור אחרי כמה ימים ותראה מי מהשניים נקרע. יש להביס את האויבים הברברים. הם אויבים לא רק של ישראל, אלא גם של המערב, של הדמוקרטיה, של הציוויליזציה ושל החירות".
ועוד מילים חזקות של אמת שאנחנו לא רגילים לשמוע. השגתי את מספר הטלפון של עורך “איל פוליו", הצגתי את עצמי, ואמרתי: “אני רוצה להודות לך בשם כל עם ישראל על האומץ ועל המעשה האנושי שעשית היום בעיתונך. אני גם תוהה, מה היו התגובות?".
הוא ענה לי: “תגובה מעבר לציפיות: העיתון נחטף כמו לחמניות חמות".
לפעמים אני רואה לנכון להזכיר גם את אלה אשר אוהבים אותנו בעולם שחור זה. הם קיימים. נאהב אותם בחזרה, נעריך אותם, לפחות נכתוב עליהם ונפרסם אותם. לא נכתוב רק על אלה ששונאים אותנו ואנו קדים להם כל הזמן ג' קידות, ומבקשים ק"ן מחילות, ומתרצים ת"ק תירוצים, בתקווה שהם יזכו אותנו לרגע במבט מבין ויזרקו לנו קמצוץ לגיטימציה.
איך לחיות בלי אויבים
קראתי בחדשות כי מדענים מצאו שתאים של סלמנדרה מאריכים חיים ב־25%. בעכברים זה כבר עובד. השתילו להם תאים של סלמנדרה והם מאריכים ימים ומרוששים את קרן הפנסיה של העכברים. אולי גם לנו ישתילו בקרוב סלמנדרונין וכולנו נחיה עד גיל 100. אומנם יהיו לנו זימים ונהיה דו־חיים, אבל מה רע? יש כמה אגמים שאני אשמח לצלול בהם. וכמה שלוליות. וכמה אוקיינוסים. כי תשמעו מה עוד גילה המדע: בקרקעית האוקיינוס גילו אזורים שלמים של סלעים שמייצרים חמצן. לא צריך צמחים כדי שיהיה חמצן, האבנים האלה מייצרות אותו בלי בעיה. זאת אומרת, שאפשר לחיות שם. רחוק, עמוק. ארבעה קילומטרים עומק, ויש לך חמצן, מה עוד שקודם כבר הפכת חצי סלמנדרה ויש לך זימים.
ארבעה קילומטרים זה לא מרחק גדול. בהליכה זה מרחק שעוברים בשעה. האם אין כאן תקווה לעם היהודי? אם נעבור לשם, רחוק מכל שאר בני האדם, אולי יניחו לנו סוף־סוף? ואז, כאשר לא יהיו סביבנו אויבים חיצוניים חוץ מכמה כרישים שהתרגלו לטעם של יהודים, כאשר לא יהיו עוד אנטישמים, חוץ מכמה יהודים שחושבים שיש בזה בכל זאת משהו, או אז, כאשר ניפטר גם מידידים קטלניים וממי שמסבירים לנו מה לעשות ומה לא לעשות, או אז, סוף־סוף נישאר עם עצמנו.
זה לא רק יאפשר לנו לחיות. זה לא העיקר. העיקר הוא שזה יאפשר לנו לריב בשקט בינינו לבין עצמנו. הבעיה כרגע היא שכל ויכוח פנימי נעצר רגע לפני שהוא נעשה יותר מדי, בגלל שבכל זאת, למרות ההבדלים, כולנו זוכרים שעלינו להיות אחראים ומאוחדים מול האויב החיצוני. זה מוציא מן השנאה הפנימית את כל התענוג. זה מגביל את טווח ההסתה וההפגנה. לו רק היינו נפטרים מן האויבים, איזה כיף היה לנו לריב בתוכנו בלי הסחות דעת.
שם, כעם החי במעמקים ובבדידות, היינו יכולים לריב בינינו בלי שום סיבה לשמור על אחדות. רק קצת תאים של סלמנדרה, וקצת סלעים מייצרי חמצן, נקים מדינה יהודית במצולות, ונוכל לריב כמו שצריך.
פינת השלולית
“את מוכרת לי מאיזה מקום", אמר הצפרדע לנסיכה כשהיא באה לשלולית. משפט הפתיחה הגרוע ביותר לכל הדעות, והיא אכן צחקקה למשפט העלוב. אז איך קרה שהוא בכל זאת קיבל נשיקה והפך לנסיך אחרי כן? היא סיפרה: “ראיתי שהוא לא יודע איך להתחיל לדבר, ואז לא תאמינו מה הוא אמר: ‘את מוכרת לי מאיזה מקום'. נכון, זה משפט שמקבל ציון נכשל, אבל הוא אמר את זה בשובבות כזאת, בביטחון כזה, בטון כזה. הקול שלו. המילים לא היו חשובות בכלל".