את מאמרו "ההבדל בין נתניהו לצ'רצ'יל הוא היחס לאמריקה" ("מקור ראשון" 26.7.24) פותח ארי שביט בשטף מחמאות לראש הממשלה. לדבריו, בנימין נתניהו הוא מדינאי מבריק, בעל רטוריקה מעולה, אנגלית מושלמת ותחושת שליחות עזה, והנאום שנשא בקונגרס היה מזהיר. לקוקטייל המחמאות מוסיף שביט "השוואה" בין נתניהו לווינסטון צ'רצ'יל, שככל שמתקדם הפיתוח שלה - המחמאות מתאדות. וכך, מסביר שביט שבעוד "האריה הבריטי" צפה במשך שנים את מלחמת העולם השנייה, "הקוסם הישראלי היה עיוור־אסטרטגי, אשר לא ראה את מלחמת 7 באוקטובר רובצת לפתחנו".
אך לא נתניהו הוא העיוור, אלא המחנה שהתנגד ומתנגד לו. כי "מלחמת 7 באוקטובר" אינה אלא תחילתה בפועל של מלחמת איראן־ישראל, שעליה מתריע נתניהו כבר שנים רבות. מעל כל במה אפשרית, כולל באו"ם ובקונגרס האמריקאי, הוא קרא לנטרל את יכולותיה הגרעיניות של איראן ולמנוע את התעצמותה. הוא אף הזהיר מפני כוונותיה לתקוף את ישראל ואת מדינות המערב וידידותיה, הן בנשק קונבנציונלי והן בבוא היום בנשק גרעיני – בין אם ישירות ובין אם באמצעות ארגוני הטרור הסרים למרותה. יתר על כן, נתניהו ומחנהו שבים ומדגישים שמלחמת איראן־ישראל היא רק חלק ממערכה שמנהלים נגדנו אויבינו בעולם הערבי והמוסלמי יותר ממאה שנה. ולכן, בהבדל ממתנגדיהם הפוליטיים שמתקשים להכיר באמת זו, נתניהו ומחנהו אומנם הזדעזעו מזוועות אוקטובר, אבל לא הופתעו מהאכזריות של אויבינו, ובוודאי לא מרצונם הבלתי משתנה להשמידנו.
במסגרת ה"הבדלים" בינו ובין צ'רצ'יל, מטיח שביט בראש הממשלה האשמות נוספות, תוך עשיית שימוש מעניין בעובדות היסטוריות ובהתעלמות מן המציאות השונה בין אז להיום. בניגוד לצ'רצ'יל, אומר שביט, ש"כאשר המלחמה פרצה" הקים מיד ממשלת אחדות לאומית, דבק נתניהו "בפוליטיקה אישית וקטנונית". אלא שבמציאות, מפלגות האופוזיציה הבריטיות פעלו במרץ להקמת ממשלת אחדות לאומית, ואגב - לא "כאשר המלחמה פרצה", אלא כמעט שנה לאחר מכן. הן התנו את הצטרפותן לממשלה זו בכך שצ'רצ'יל, שדגל בקו לוחמני תקיף נגד גרמניה, הוא שיעמוד בראשה. כלומר, ההפך הגמור מאצלנו לא רק בהתנהלותן של מפלגות האופוזיציה, אלא גם בקו הלוחמני והבלתי רופס שנקטו.
שביט ממשיך וקובע ש"מאז פריצתה של המלחמה הוא (נתניהו) לא קיבל ולו החלטה חדה אחת". נראה שההחלטות לפלוש לרצועת עזה, או להיכנס לח'אן יונס, לרפיח ולציר פילדלפי – בניגוד לעמדה של הממשל האמריקאי ושל בכירים רבים אצלנו – אינן די "חדות" בעיני שביט.
וכאן מגיע שביט לעיקר ה"תזה" שלו, שההבדל הבולט בין צ'רצ'יל לנתניהו הוא היחס לאמריקה. לדבריו, המנהיג הבריטי עשה הכל כדי לרכוש את לבה של האליטה האמריקאית ולהשיג תמיכה ינקית מלאה, הביא את נשיאה פרנקלין דלאנו רוזוולט להסכים לתת סיוע מסיבי לאנגליה - ו"הצליח לגרום לכך שארה"ב תצטרף למלחמה נגד היטלר". ואילו נתניהו "באופן שיטתי מנכר את המפלגה הדמוקרטית... קורא תיגר על הנשיא וגורם לצמרת הממשל לתעב אותו", ו"לא הצליח להביא את אמריקה להגדיר את איראן כאיום ישיר על הביטחון הלאומי שלה". כלומר, ההתפתחויות בעיני שביט הן פועל יוצא של "ניכור" ו"גרימת תיעוב", ולא של התנגשות בין השקפות מדיניות מנוגדות.
רוזוולט הבין לבד
נפנה עתה לנקודות אחרות בניתוחו של שביט. את הנשיא רוזוולט לא היה צורך לשכנע שהיטלר הוא אויב הציוויליזציה והמערב. רוזוולט הבין זאת היטב, ולכן עשה כל שביכולתו לשכנע את הקונגרס לשלוח סיוע לבריטניה. צ'רצ'יל אומנם ביקש להניע את ארה"ב גם להילחם בגרמניה, אלא שבכך נכשל כישלון חרוץ, ומי ש"גרמו" לארה"ב להיכנס למלחמה היו היפנים כשתקפו את פרל הארבור, והיטלר, כשהכריז עליה מלחמה. רוזוולט אף הפנה עורף לצ'רצ'יל בעניינים חשובים, כמו הצורך בהתייצבות מול ברית המועצות, שכן המדיניות של ממשל רוזוולט בעניין הייתה הפוכה מזו של צ'רצ'יל, ושום שידול "אינטימי" לא הצליח לשנותה.
בפני נתניהו ניצבת משוכה שלא ניצבה בפני צ'רצ'יל, והיא לשכנע נשיא וממשל מטעם המפלגה הדמוקרטית – שמונהגת במידה רבה על ידי פרוגרסיבים עוינים לישראל, ושכרתה ברית עם תקשורת עוינת לא פחות – לא רק בעצם היות המשטר באיראן, הנאצים של זמננו, אויב מסוכן של ישראל, אלא בכך שמדיניות הפיוס של אמריקה כלפיו היא הרת אסון לעולם. תהיה זו נאיביות משולבת בעיוורון לחשוב שהתפנית האמריקאית לטובת איראן וההתרחקות מישראל מונעות מכך ש"ביבי מתנהל באופן מניפולטיבי, מתנשא וכוחני" כלפי האמריקאים, או בגלל "אישיותו הנוקשה", ולא כתוצאה מהשינויים האידיאולוגיים והתרבותיים העמוקים שעברו על אמריקה בעשורים האחרונים, ושגברו עם היבחרו של ברק אובמה לנשיא.
ועדיין, למרות הקשיים הרבים שמציבה העמדה האמריקאית, לא רק שנתניהו הצליח להשיג מהממשל סיוע רב־היקף ואת אי־עצירת המלחמה, אלא שאף הצליח להביא אותו להשתתף בהגנה עלינו מפני מתקפת הטילים של איראן.
מיהו המנהיג האחר?
בסיום מאמרו נזכר שביט בנוסטלגיה בראיון שערך עם פרופ' בנציון נתניהו, שלדבריו הדהים אותו בחוכמתו העמוקה וביושרה שלו, כשאמר "שיותר משבנו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא ראוי להיות שר חוץ". שכן לדברי שביט, האמת האירונית היא שמדובר בגדול הנואמים ובאחרון העושים, שהוא במידה רבה חדל אישים.
אז חיפשנו ומצאנו את המילים המדויקות של פרופ' נתניהו בראיון מ־1998, שמביא שביט בכתבתו מ־30.4.2012, והנה הן: "יש לו (לבני, ביבי) כישרון דיפלומטי ויכולת השפעה מדינית, וייתכן שהיה מתאים יותר להיות שר חוץ מלהיות ראש מדינה. אבל ברגע זה איני רואה אחר שיהיה טוב ממנו". קצת שונה, בלשון המעטה.
שביט במאמרו אינו מצביע על שום דרך אלטרנטיבית לניהול המלחמה, וגם אינו מבהיר מיהו אותו מנהיג ישראלי שיהיה מסוגל להניע את הממשל האמריקאי לנקוט מדיניות פרו־ישראלית ואנטי־איראנית ללא הסתייגויות. בקיצור, מנהיג שיהיה טוב מנתניהו. פרט לצ'רצ'יל, כמובן.