סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס אימצה השבוע את היוזמה של הנשיא ג'ו ביידן להציע שינויים חוקתיים שישנו את הרכבו של בית המשפט העליון בארה"ב. ביידן והאריס לא מסתירים את המניע לגחמה שנשלפה מהמותן, ללא דיון ציבורי מעמיק, ללא שיתוף אנשי אקדמיה ושופטים בדימוס, ללא שיתוף מכוני המחקר ואפילו ללא דיון עקרוני בוועדות החוקה של הסנאט ובית הנבחרים. המניע לכך, כהגדרתה של סגנית הנשיא, הוא אובדן אמון בבית המשפט העליון.
כלומר, ביידן והאריס מצהירים בגלוי שמטרתם היא לשנות באבחה את כללי המשחק ולייצר רוב שישנה פסיקות שמרניות, ובראשן הפסיקה המחזירה לכל אחת מהמדינות המרכיבות את ארה"ב את הסמכות לקבוע כללים בכל הנוגע למגבלות אישור הפלות. הם מקדמים גם פסקת התגברות על החלטת בית המשפט להעניק חסינות חלקית על פעולות נשיאותיות.
חודשים לפני סיום כהונתו, ביידן מציג את הרפורמה במערכת המשפט
תיקון חוקתי חדש: ביידן יכריז על שינויים משמעותיים בארה"ב | דיווח
מתוכן השינויים החוקתיים המוצעים עולה בבירור השאיפה לקעקע את הרוב השמרני בבית המשפט העליון – חזק, מהר ובאופן ממש לא אלגנטי: הגדלת מספר השופטים; הגבלת כהונת השופטים ל־18 שנה; ומינוי שופט חדש כל שנתיים בידי הנשיא. כל אלה נועדו לאפשר לדמוקרטים להציף את בית המשפט בשופטים בצלמם ובדמותם.
כשמפלגת חוק וסדר הפולנית חוללה שינויים מעודנים יותר, הטיל עליה האיחוד האירופי עיצומים, וצבע אותה בצבעים אנטי־דמוקרטיים. לשיטתו של האיחוד האירופי, גם שינויים שלכאורה הם סבירים ולגיטימיים - הופכים ללא ראויים, אם דבק בהם ולו שמץ של חשש שלפיו המניע שבבסיסם הוא שינוי הרוב בבית המשפט.
אם יש נושא החושף את ערוותה הדו־פרצופית של התקשורת הפרוגרסיבית, במערב וגם בתקשורת הישראלית, זהו הסטנדרט הכפול שלה בכל הנוגע לשינויים במערכת המשפט. שהרי בעיני ה"הארצים" וה"פוסטים" וה"טיימסים" למיניהם, מה שמותר לביידן והאריס לומר בקול, אסור לירוסלב קצ'ינסקי הפולני או ויקטור אורבן ההונגרי אפילו ללחוש או לדמיין.
במילים ברורות יותר: לרוב שמאלני מותר לפגוע בבית משפט שמרני בנבוט כיאה למי ששם מקלות בגלגלי הקדמה. לרוב שמרני, לעומת זאת, אסור לגעת בבית משפט שמאלני אפילו בפינצטה, שהרי מטרתו של בית המשפט הזה נאצלת: להרעיף על הרוב, בעל כורחו אומנם, את אורה של הנאורות.
השינויים שחולל אורבן בהונגריה אושרו ברוב מיוחס של שני שלישים מהקולות בפרלמנט, ושיקפו הסכמה לאומית רחבה שעל פיה השופטים צריכים לשפוט, המחוקקים לחוקק והממשלה למשול. זה לא הפריע לתקשורת האירופית להפוך את אורבן לדמון. כי בעיני מבקריו, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם והם סבורים כי בתפקידם להגן עליה, האויב הפוטנציאלי המסוכן ביותר של הדמוקרטיה, זה שהכי קשה להתגונן בפניו, הוא הרוב.
התגברות המיעוט הנאור על הרוב הנבער היא בעיניהם תכלית קיומו של בית משפט. פתרון סכסוכים בין אזרחים? הגנה על הפרט בפני שרירות לב של השלטון? תיקים פליליים? כל אלה תפקידים חשובים אומנם, אך הם מחווירים מול המטרה העליונה של מערכת המשפט: לסרס ממשלות שרוב לא ראוי בחר בהן, והן בכל זאת מתעקשות לקיים מה שהבטיחו לציבור.
לכן מותר לדמוקרטים בארה"ב, שבניגוד לאורבן בהונגריה ואנשי "חוק וסדר" בפולין נמצאים בצד הנכון של המתרס הפוליטי, לפעול בגלוי לקידום חקיקה שתאפשר באופן מיידי לפוליטיקאים בבית הלבן ובקונגרס להציף את בית המשפט בשופטים בצלמם.
את יריב לוין האשימו בישראל בניסיון להפיכה שיפוטית, חרף קונצנזוס עקרוני רחב לגבי הצורך בשינויים שהציע. אבל רבים מכותבי הטורים שהפגינו נגד הרפורמה, בטענה שמדובר בהפיכה אנטי־דמוקרטית, תומכים בהתלהבות ביוזמה הדמוקרטית לייצר רוב פרוגרסיבי בבית המשפט בארה"ב – עכשיו!
הולכת שולל
ביידן עצמו, כמו רבים מחבריו, מתח כמובן ביקורת על הרפורמה המשפטית בישראל בשם הערכים הדמוקרטיים המשותפים המחייבים התייחסות לבית המשפט העליון כאל פרה קדושה. אני מניח שהרפובליקנים יעשו שימוש נרחב בציטטות מדברי הביקורת של הנשיא על ישראל בהקשר זה.
אני ער לכך כי יהיו באופן טבעי מי שיטיחו בכותב שורות אלה את תמונת המראה לטענה האחרונה: כיצד עולה בקנה אחד התמיכה ברפורמה שמוביל יריב לוין, שאותה ביטאתי לא פעם, עם הביקורת על ההפיכה המשפטית המוצעת בארה"ב.
התשובה פשוטה מאוד. הרפורמה בישראל חותרת לאיזון ולשיקוף. וזה בדיוק המאפיין של השיטה האמריקאית הקיימת, שכלליה מבטיחים איזון לאורך השנים עם תנודות המתקנות זו את זו, משום שמנגנון הבחירה הוא שוויוני וקבוע.
השיטה הישראלית היא מוטה ובנויה כדי להנציח את העיוות הקיים. שהרי בישראל מונה הוועדה למינוי שופטים תשעה חברים: שלושה שופטים, שני נציגי ממשלה, שניים של הכנסת ועוד שני נציגי לשכת עורכי הדין, אך לבחירת שופט לבית המשפט העליון צריך רוב של שבעה מתוך התשעה. המשמעות היא שכשמפלגת הליכוד בשלטון, יש לה גוש חוסם, ולכן היא יכולה לשמור על איזון במינויים לעליון, אך כאשר השמאל יהיה בשלטון, יהא לליכוד במקרה הטוב נציג אחד (וגם הוא - רק בהנחה שתישמר המסורת שאחד משני נבחרי הכנסת הוא מהאופוזיציה), וימונו שופטים שינציחו את הרוב ה"פרוגרסיבי" בבית המשפט.
על פי השיטה האמריקאית, שופטים נבחרים לכל החיים, וכל אימת שמתפנה מקום - נשיא ביהמ"ש ממנה את מחליפו, העובר שימוע בפני הסנאט, שבעקבותיו הסנאט מאשר או פוסל את המועמד. אם המועמד נפסל, יכול הנשיא להציע מועמד אחר. במצב של סנאט לעומתי, מחפש הנשיא מועמד מתון שהרוב בסנאט יתקשה לפסול.
בתקופת דונלד טראמפ היה לרפובליקנים רוב גם בסנאט, שאפשר לטראמפ להציע ולהעביר שופטים שמרנים מובהקים. לאורך השנים קיימת תנודתיות המבטיחה איזון. אבל רצה הגורל ובתקופת נשיאותו של טראמפ מונו שלושה שופטים חדשים, ואילו בתקופת נשיאות ביידן, שבה הסנאט היה דמוקרטי, לא התפנו מקומות, וכך התגבש רוב שמרני אחרי שנים ארוכות של רוב דמוקרטי או דמוקרטי בפועל.
יתרה מכך, שופטים נבחרים לכל החיים, והם משוחררים מכל השפעה, כולל השפעת הנשיא שמינה אותם. עם זאת, הניסיון מוכיח ששופטים שמונו על ידי נשיאים רפובליקנים נוטים יותר מעמיתיהם הדמוקרטים לגלות עצמאות, כמו הנשיא הנוכחי ג'ון רוברטס, שלעתים מצביע עם המיעוט הדמוקרטי.
בסוף המאה ה־20 הייתה תקופה ארוכה שבה רוב רפובליקני על הנייר הפך לרוב ליברלי, כי אנתוני קנדי, שמונה על ידי נשיא רפובליקני, התגלה כבעל השקפת עולם תואמת דמוקרטים, ופסק בדרך כלל איתם. זאת מלבד ההחלטה החשובה ביותר שקבעה מי נבחר לנשיא ארה"ב בשנת 2000, שבה הצביע עם הרפובליקנים והטה את הכף.
ג'ורג' בוש הבן ערער על החלטת בית המשפט העליון של פלורידה לפסול את בחירתו ולקיים בחירות חוזרות בקלפיות מסוימות, שבהן נראה היה כי בוחרים דמוקרטים רבים סימנו בטעות מועמד שלישי, במקום את אל גור, אבל סמיכות הסימונים בגיליון ההצבעה הייתה מקרית ולא מכוונת.
השאלה הייתה עקרונית: האם יש מקום להתערבות בהחלטות בתי המשפט המדינתיים בענייני בחירות. העמדה האידיאולוגית של הרפובליקנים הייתה אי־התערבות, ושל הדמוקרטים - בעד התערבות. במקרה זה, שני הצדדים הצביעו נגד עמדתם העקרונית. הרפובליקנים הסבירו שזהו בדיוק המקרה החריג שבחריגים המצדיק התערבות, והדמוקרטים הסבירו שזהו בדיוק המקרה הנדיר שבו אין מקום להתערבות.
רק קנדי לא סטה מעמדתו העקרונית המצדיקה התערבות, ולכן הוא שכתב את פסק דין הרוב והעניק לבוש את הנשיאות על חודם של 200 מצביעים בפלורידה וקול אחד בבית המשפט העליון.
בארה"ב, במאוחר או במוקדם, תנוע המטוטלת בביהמ"ש לצד השני. אבל בינתיים ביידן והאריס מוליכים שולל את הציבור האמריקאי. שניהם יודעים שאין סיכוי שהתיקון שהם מציעים יתקבל, מכיוון שהוא דורש רוב של שלושה רבעים בשני שלישים מהמדינות. אבל בינתיים ניתן להשתמש באשליית ביטול מהיר של הפסיקה המבטלת את פסק הדין "רו נגיד וייד" בעניין ההפלות, כתמריץ פוטנציאלי להביא לקלפיות מצביעים ליברלים שעצם בחירת האריס ואפילו אי־בחירת טראמפ בלבד אין בהן די כדי לגרור אותם אל הקלפיות.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד