שורה של ממשלות באזור ומחוצה לו גינתה את הריגתו של אסמאעיל הנייה אור ליום רביעי, מי יותר חריפה ומי פחות. ירדן, הרשות הפלסטינית, מצרים, קטאר, טורקיה ואחרות פרסמו הודעות גינוי סוערות. מעניינת מכולם הרשות הפלסטינית.
גם דף חוסל כך: בצה"ל זיהו את חולשת מחבלי החמאס, והחלו לפעול
סילוקו של מנהיג בסדר גודל כמו הנייה איננו יכול להותירה אדישה, ולכן דובריו של הראיס נשלחו לתקשורת כדי לתקוף את ישראל בחמת זעם.
ד"ר מחמוד אלהבאש, יועצו הקרוב של אבו מאזן, השתלח בישראל.
"פשע נתעב שמתווסף להיסטוריה של פשעים", זעף. אלהאבש הוא משכיל, מאנשי המטבחון של אבו מאזן, ובניגוד לשותפיו, הוא מכיר את חמאס יותר מכולם. מוצאו מעזה, ובעבר אף נמנה עם שורות חמאס בטרם נטש אותם למחנה היריב.
הוא איש הדת הבכיר בממשלת הרשות, האחראי מטעמה על ההקדשים, וגם שועל פוליטי. הוא ידע מהרגע הראשון מה שאנחנו, הישראלים, לא
מבקשים לדעת. כי בהריגתו של הנייה, פתחה ישראל חשבון עם הציבור הפלסטיני, גם אלה שלא נמנו עם אוהדיו.
בסקר שערך במרץ השנה הסוקר הפלסטיני מרמאללה, ח'ליל שקאקי, הצביעו 70% מן הנשאלים על תמיכה בהנייה, אם יתמודד על כס הנשיאות מול אבו מאזן.
לנשיא המכהן הועידו הנשאלים 22%. השאלה נגעה לשניהם בלבד – במי תבחר מבין השניים, אם יתמודדו לנשיאות הרשות. בשאלון פתוח, ללא הגבלת שמות, ממשיך להוביל בבטחה האסיר מרוואן ברגותי כמועמד המועדף לרשת את אבו מאזן.
הנתון מלמד כי הציבור הפלסטיני מחבק את הנייה ואת מה שהוא מייצג. אנו בישראל נוטים להתעלם מן הציבור הזה, אבל האזרח הפלסטיני, דעותיו ורמת חייו - הם יסוד מרכזי ביחסינו עם הפלסטינים.
נוסף לחמאס ולרשות, בתוך הציבור הפלסטיני מסתתר מחנה שלישי, דומם, שמחפש את דרכו. האם ימצא אותה ואיזו דרך זו תהיה - אלו שאלות שתלויות גם בנו, הישראלים.
מתוך הציבור הזה יחתרו הזרועות הצבאיות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר הפלגים לגייס חמושים חדשים. במיוחד היום, אחרי האבידות הרבות שגרם להם צה"ל.
ככל שנרחיק אותו מעלינו, הוא ייהדף לחיקם. להרחיק את האזרח הפלסטיני אפשר בשלל צורות. לשלול ממנו את הביטחון האישי, את הכבוד, לפתוח איתו חשבון דמים וגם לפגוע בסמליו.
מי שמטיל ספק בדברים הללו, מוזמן לתת מבט לג'נין, לשכם ולטול כרם. צה"ל ומשמר הגבול מנהלים לחימה עיקשת מול חמושים במחנות הפליטים ובערים הללו.
הכוחות נכנסים לשם באומץ ובעוצמה, עוקרים אותם ממיטותיהם, הורגים אותם ללא רחם, הופכים כל כביש ואבן כדי לפרק מתוכן מטעני נפץ. אבל בשלוש שנים של לחימה, תגובתם הנגדית רק הלכה והתחזקה.
במקום שתשבור אותם, מכונת המלחמה של צה"ל הגבירה בתוכם את יצר ההתנגדות. ההיגיון אומר שאם נטיל עליהם את מלוא כובד משקלו האימתני של צה"ל, הם יישברו לרסיסים ויניחו לנו.
והנה ההפך קרה. מה השתבש? את הסיבות אין לחפש בחסרונותיה של תורת הביטחון. זו יודעת אומנם להשתיק איומים, אבל טיבה להתמודד עם הסימפטום, לא עם הבעיה. הרי ככל שיירע להם, כך ימשיכו לפגע.
נשלח אליהם את טובי בחורינו להורגם – יבואו אחרים במקומם. לא מפחד, משותפוּת את שורש הבעיה יש לחפש במחוזות התבונה הפוליטית. אולי גם במדע הסוציולוגיה.
חברה במצור, שמונהגת בידי כוח צבאי, נוהגת להסתופף לצד הנהגתה אם הותקפה. לעולם לא ינהגו כך כל בניה, אבל תמיד יהיו מספיק שיעשו
כן. אלה, במיוחד הצעירים, יחושו כי אין להם מה להפסיד, הרי ממילא חייהם דלי ערך. אחוזים רגשי נקם (ואולי גם בחיפוש אחר פרנסה), הם יתנדבו למנגנון הלחימה.
כך קורה בצפון הגדה, וכך עלול לקרות בעתיד הקרוב ברצועת עזה. על אחת כמה וכמה אם מישהו מבחוץ יעודד אותם בכסף, בנשק ובמורל גבוה.
רבים מן החמושים כיום בג'נין לא נמנו עם שורות הפלגים עד לפני שנתיים. הם הצטרפו אליהם בשל המצוקה החברתית ורגשות הנקם על מה שצה"ל ומשמר הגבול עשו בשכונת מגוריהם. כך גם בטול כרם, בשכם ובערים אחרות שכבר מתכוננות למאבק.
חלק מאלה שאינם מגויסים כעת, תלמידי תיכון או אוניברסיטה, יצטרפו לשורותיהם בקרוב, אם הלחימה תימשך בצורתה. גם ברצועת עזה הנצו סימנים לתהליך דומה. צה"ל השמיד לפחות מחצית מלוחמי הפלגים החמושים, אבל הם, למרבה הפלא, כבר החלו לגייס אחרים.
מבין 40 אלף הרוגיהם, רבים הם אזרחים ומשפחות שלא היו מעורבים בלחימה. לפי הערכות זהירות, מניינם מגיע כדי מחצית מן ההרוגים. בצה"ל סבורים כי שיעורם אף מגיע לשני שלישים. בתוכם קיימים רבבות אזרחים חפים מפשע, שונאי מלחמה ואולי גם שונאי חמאס, שמצאו את עצמם במלחמה שאינה שלהם.
רבים מהם איבדו הורה, אח או בן. יש להם חשבון דמים עם חמאס, אבל גם עם ישראל. זו אוכלוסייה רחבה מאוד, שיהיה קל לגייס את בניה אם בעזה תישאר, או תקום, חלופה צבאית לזרוע הצבאית של חמאס. ומדוע שלא תקום.
כל רשעי האזור – מאיראן, דרך דאע"ש, אל־קאעידה ועד שרידי חמאס והג'יהאד האסלאמי – ישמחו להקים פלגים חדשים שיקיזו את דמנו.
אותה תופעה מתקיימת בשתי כנפות הארץ: אחת בעיצומה, השנייה עוד בדגירה. מי שיגיד לנו כי הפתרון הטוב ביותר הוא להילחם בלבד ולהוסיף עוד כוח, מוכר אשליות, ודבריו מגיעים לכדי שפיכת דמים. הלחימה לבדה, ככל שהיא מתחזקת, מקימה אויבים חדשים מתוכם. הפתרון, בשני המקרים, הוא אותו פתרון.
יש לפעול ליציבות אזרחית בשני חבלי הארץ. לפחות כמו זאת ששררה עד לפני שלוש וארבע שנים. אין לראות בכל אזרח פלסטיני אויב, כי לא כולם כאלה. ויש ליצור מציאות שבה יהיה להם מה להפסיד.
כדי להשיב את היציבות, ישראל צריכה לנהוג כמבוגר האחראי. עליה לצאת מעמדתה הפסיבית ולתפוס תפקיד של הובלה. לגייס ידידים – לא מתוך פחד, אלא בשותפות.
המצרים, הרשות הפלסטינית, הירדנים, מעצמות מערביות. יש להילחם בחמושים, אבל לכבד את האזרחים, במיוחד אם הם שוחרי שלום. ודי להשפילם באופן יחידי או קיבוצי בכל מקום ואתר.
הילדים של מי
שר החוץ של לבנון, סבא חביב בשם עבדאללה בו־חביב, ישב מול מצלמות ערוץ החדשות הסעודי אל־חדת' והגיב למתקפת הדמים של חיזבאללה על מג'דל שמס. הוא ניסה להרחיק מהם אשמה ואמר כי אין לדעת מי ירה את הטיל שהרג את הילדים.
בסיום דבריו הפתיע. הילדים הללו, הוא אמר, אינם ישראלים כלל, אלא ערבים, מן הטעם הפשוט שכפרם הוא חלק מן הגולן הסורי הכבוש. ישראל, הוא הוסיף, אינה רשאית לצאת להגנתם, או לטעון כי הותקפה ולפעול בהגנה עצמית, כי הרי אינם ילדיה.
דמשק טוענת כידוע לריבונות על הגולן, ומכאן נגזר, לשיטתם של הסורים, כי אוכלוסייתה כולה סורית. מיהו שר החוץ הלבנוני שיחליט עבור הילדים שנהרגו, ובעצם עבור כל הדרוזים בגולן, אם הם חלק מן הלאום הישראלי או הסורי?
הזכות להגדרה עצמית שמורה להם בלבד. ואם הם נחלקים ביניהם, גם זו זכותם. אחד יכול להצהיר שהוא סורי, והשני רשאי לסרב לכך. ישראל הייתה יכולה לעזור להם לקבל את ההחלטה, אבל במקום לחבקם, היא הרחיקה אותם. הרי לנו עוד מקרה של עיוורון אזרחי וראיית הביטחון בלבד.
נכון שהתגלו שם חוליות חבלה לאורך השנים, אבל תושבי הגולן הלא־יהודים הם בכללם אוכלוסייה חרוצה ומאירת פנים. הריבון הוא שצריך לחבק את הילוד, ולא להפך. חיבוק שנותן ביטחון קיומי ומקרב אותם בעוז אל החיק הישראלי. את זה הם לא קיבלו, ובשל חוסר הביטחון הזה, נותרו רבים מהם קרובים לסוריה.
עכשיו בא האסון הנורא, ומנהיגי ישראל זעמו כלפי חיזבאללה וחרצו כי רצח ילדים ישראלים. אם 12 הקורבנות הם ישראלים גמורים, מג'דל שמס כולו ישראלי וכן גם שכניו – בוקעאתא, מסעדה ועין קיניה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]