בכל לילה דופק על דלתי פחד אחר. פעם הפחד מדבר איראנית, פעם זו בדידות לבושה בשמלה שחורה, לפעמים הפחד קורא בשמה של בתי, ומדי פעם יש לו שם מסובך של מחלה מפחידה.

סוף עצוב: בלהה ינון, שהוגדרה כנעדרת, נרצחה ב-7 באוקטובר
נוטעים תקווה בכרם שלום: טקס נטיעת כרם התקיים בקיבוץ

אני נאבקת בפחד הזה. כשדפיקות הדלת מתחילות להישמע, אני מניחה ידיים על האוזניים וסותמת אותן: "זה לא באמת", אני משננת לעצמי, "תכף זה יחלוף".

בסוף הפחד מגיע מהחלון, שום דבר לא עוצר בעדו. אז אני מדליקה את האורות בבית, מכוונת את הטלוויזיה לאיזו תוכנית שמשודרת בשידור חי, כדי שארגיש שאני עם כולם, ומבשלת משהו או מפעילה מכונת כביסה - ככל שהבית חי יותר, כך הפחד מרגיש פחות רצוי ומתפוגג לו.

כמעט הפסקתי לצרוך חדשות. אף פעם לא שחיתי בתוכן, כבר כתבתי כאן שאמי לעגה לי לא פעם, "את עיתונאית, לא הגיוני שלא תדעי על איזה הסכם חתמנו".

אני מתקנת אותה ואומרת שאני אדם כותב, לא עיתונאית ולא סופרת. אבל זה לא עוזר, בסוף אני מקשיבה לחדשות כדי לא להישאר מאחור, ושנייה אחרי כן מתחרטת על כך.

למען האמת, היום כבר לא צריך טלוויזיה, החדשות עוטפות אותנו בכל מקום, ובזמן הנוראי והאחרון אני מתחילה להבין שאת החדשות הרעות
מביאים אלינו דווקא ההורים השכולים, הפצועים, העצובים.

דווקא הם, בצערם, באובדנם, בדרכם השותקת, או הצועקת, מזכירים יום-יום את מה שאבד, נחרב ולא ישוב עוד. בתחילת המלחמה ניסיתי להושיט להם יד, כתבתי הספדים לכמה מהם, ספרי זיכרון, הזמנתי לסדנאות הכתיבה שלי ואפילו אוזני הייתה כרויה אליהם כשרק רצו לפרוק, אבל כשחליתי במחלה ההיא שהלכה ממני באותה מהירות שבה הגיעה, הבנתי שעליי לעצור, גם הבת שלי צריכה את אמה, והצער איים לכלות אותי.

אבל יש כמה שמהם אני לא מסוגלת לברוח. אני גם לא רוצה. בכל פעם שאני רואה שפרסמו משהו, בפרט מכתבים לילדים שנלקחו מהם, אני נשאבת לתוך זה.

אני מסיימת את הקריאה עם מסך רטוב מדמעות ולב קצת יותר שבור, אבל אני לא מצליחה להפסיק, ואני מניחה שגם אתם לא. קראו לו ריף הרוש, הוא היה לוחם בעוצבת הקומנדו, אבל לפני כל זה הוא היה נער שובב, מצחיק כזה וחתיך-על.

ולפני כל אלו הוא היה אח, ולפני זה הוא היה בן. ריף, נו, הבן של סיגל ואבי. שנייה לפני שנכנס לעזה, לקח דף ושרבט עליו: "למה אני מסכן את החיים שלי? עשו את לפני ויעשו את זה אחרי. בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה. אני מוכן להקריב את החיים שלי ובשביל המשפחה שלי. כדי שתשב בשקט ובנחת ושהם יידעו שיש מאחוריהם צבא ענק שישמור עליה כל עוד אנחנו על הרגליים".

והוא עשה כדבריו, הוא שמר על אחותו ועל הוריו, ועל מבוגרת שישבה על ספסל וסרגה גרביים לנכדה. הוא שמר גם עליי ועל בתי וגם עליכם וילדיכם.

ואז דפקו קציני הנפגעים על דלת ביתו, ולא היה עוד ריף, ועלטה שחורה באה על עוד משפחה בישראל. אבל אולי עדיין יש ריף, כי אביו, אבי, כותב לו.

בכל כמה ימים הוא מדליק את המחשב וכותב, ושואל, משתף ומספר. ואלפים קוראים את המכתבים לריף, והוא מחיה אותו כמו שרק אבא יודע. ולפעמים, מרוב שהמכתב בהיר, אקטואלי ונכון, ועל אף עצבותו לפעמים מחויך, באה הציפייה לתגובתו של הילד, או לפרק הבא. אבל גם בפרק הבא ריף לא חוזר, וגם בזה שאחריו.

ריף שלי, אני כל כך רוצה לחזור לתמימות של פעם. לימים שהיו אז. להעיר אותך בבוקר לבית הספר. להתעצבן שלא התעוררת. להכין לך סנדוויצ׳ים (שלרוב לא אכלת).

להסיע אותך לבית הספר כי לא הספקת. התמימות של אסיפות ההורים. העצבים על התעודה. לדחיפה במבחנים. ללימודי הנהיגה. לדברים הקטנים האלה, ריף.

אותם רגעים שעוברים כאילו הם סתם. לשמוע את קולך. אני מתגעגע לקול שלך. לראות אותך מגיע. לראות אותך יוצא. להתכתב איתך. לחזור לסיטואציות שחשבתי שהן ״קשות״! מצבים שחשבתי שהם בעייתיים! איזה עולם הזוי.

לנהוג איתך את הנסיעות אחרי קבלת הרישיון. לאכול חומוס יחד. לכעוס אחד על השני על שטויות. לחכות לך בלילה שתחזור. לדאוג שאתה בכבישים.

לאסוף אותך שיכור מיד כשהתקשרת ואמרת, ״אבא, אני צריך אותך״. אני מתגעגע לחיוך שלך. לצעקות שירה שלך במקלחת. אני מתגעגע לשתיקות שלנו בנסיעה משותפת.

אני מתגעגע לשמוע מה מפריע לך אצלי. מה אני צריך לתקן ולשפר לדעתך. הכל כל כך חסר, ריף. זה כמו לאכול פסטה בלי הפסטה. אתה כל כך חסר לי.

אני ממש ממש נלחם עם עצמי להיאחז במשהו. כתבת לעצמך: ״אני במחשבה שהחיים קצרים וצריך לחיות אותם בלי דאגה וצריך רק ליהנות״…..וזה ממשיך לשורה נוספת שאני עדיין מנסה להבין מה עבר לך בראש שכתבת אותה לעצמך.

בשבת האחרונה שראינו אותך ארזת את התיק בחדר שלך ואמרת לי: ״אבא, אני סומך עליך שתמצא את הדרך לפתור את זה״. אמרת ונעלמת.
אני משתדל, ריף.

מנסה בכוח למצוא את דרך החיים בלי דאגה ורק ליהנות, ממש כמו שכתבת לעצמך. דאגה אחת נגמרה לי! הדאגה לך, ריף, הסתיימה! ״אני במחשבה שהחיים קצרים וצריך לחיות אותם בלי דאגה וצריך רק ליהנות״.

״אני סומך עליך, אבא״. אני אוהב אותך, ריף. אני כל כך מתגעגע, ריף. אבא.

את המילים האלו כתב אבי לריף לפני חודש, אולי פחות. ובסוף כל מכתב כזה אני רוצה לכתוב לו, לאבי, להגיד לו שאני פה, שכולנו פה כעם גדול מאחוריו, ומחבקים, ומכילים ומוקירים, אבל קאט דה בולשיט, אם אפשר להגיד את זה כך, אף אחד לא יוכל להשיב לו את שאבד. לא כסף, לא טכנולוגיה, לא קדמה ובטח לא רחמים.

אני מביטה על האבות הבוכיים בלוויות הבנים שלהם, הם כולם אומרים את אותו הדבר בשינוי הנוסח: "בן צריך לקבור את אבא שלו, אבא לא צריך לקבור את הבן שלו". וכולנו מהנהנים באותה הצורה ולוקחים נשימה וממלמלים "מה יהיה הסוף?".

אין לי תשובה, והנה, גם עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו, שוב מתדפק הפחד על דלתי. מה שמעט מנחם הוא שלאבות האלו אבד הפחד מקציני נפגעים על דלת, הוא לא יעז לחזור שוב.

כתבתי לאבי באמצע הלילה, שאלתי: "אפשר לפרסם את מה שאתה כותב לו?". הוא ענה לי מיד ואישר, לא הייתי צריכה יותר מזה. אתן למילותיו לספר את הסיפור.

ריף, כשתהיה אבא תבין. מהרגע שהתחלת לדבר שאלת ״למה״. כל דבר שלא הבנת, לא ידעת... שאלת ״למה״. לא מעט פעמים אתגרת אותנו בשאלות שבאמת לא ידענו לענות. לפעמים זה כבר עצבן אותנו... "לא הכל צריך לדעת". לא ויתרת, המשכת לשאול, למה?

מאז שהתחלת לקרוא, ענית לעצמך על המון שאלות. עדיין המשכת לשאול, מה? מי? למה? רצית לדעת הכל. להבין הכל. לשאול הכל. לא קיבלת כלום כמובן מאליו. ואז הגיע האייפון! גוגל! אפליקציות! שלטת בו ביד רמה. הפעמים ששאלת ״למה״ פחתו. כל דבר שלא ידעת, בדקת והבנת. קנית ספרים, קראת. כל נושא שרצית להבין, למדת לבד ויישמת.

כשתהיה אבא תבין. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי אומר לך את זה. ״אבא, למה אתה דואג?״ - כשתהיה אבא תבין. ״אבא, למה אתה כועס?״ - כשתהיה אבא תבין. ״אבא, אני לא מבין אותך!״ - כשתהיה אבא תבין. ״אבא, בלי בושות בחייך!״ - כשתהיה אבא תבין.

היו פעמים שעצבנת אותי מאוד. היו לנו חילוקי דעות לא מעטות. אתה נודניק כזה שלא מוותר. ״חכה, חכה, ריף, שיהיו לך ילדים. הלוואי והם יעשו לך מה שאתה עושה לי!" - כשתהיה אבא תבין.

ואז ריף, נהרגת!! ואני ״שמח״ שאת זה אתה לא תבין!!! לא תבין מה זה להיות אבא ולקבור בן. רצית להיות אבא. אהבת ילדים בכל גיל. הסתדרת איתם. חיבקת אותם. שיחקת איתם. דיברת איתם.

ריף, כשתהיה אבא תבין! איך תבין עכשיו?! כמה זה נורא!! חבל לי, עבורך, שזה יקרה לא כמו שרצית וייחלת לעצמך. אדאג שתהיה אבא! אין משהו מושלם אמרנו תמיד אתה ואני. אין.

״ניסיתי את הכי טוב שלי וזה לאן שהגעתי. אמרתי שאם אני מתגייס כבר, אז למקום שיוציא ממני כמה שיותר וימקסם״, כתבת לעצמך. נכנסת לזירה בכל הכוח, אהוב שלי.

עכשיו תורי להיכנס לזירה, ריף. אעשה הכל ואת הכי טוב שלי ואצליח, כדי לדאוג שמה שכתבת, ״אין תחליף להמשכיות״ יקרה. תהיה המשכיות, ריף. מבטיח. אני בזירה!

אני אבא, ואת זה כנראה אני לא אבין! למה ואיך, ריף שלי, רצת לקו האש?! שבוע הבא יום ההולדת שלך, ריף! איזה פספוס לעזאזל! ואני? אני אשאר אבא שממש לא מבין למה. אבא.

נוח בשלום, ריף, אני בטוחה שהשמיים קצת יותר מוארים בזכותך והרבה נכדים קיבלו את הגרביים שסרגה להם סבתא.

לזכרו של סמל ריף הרוש ז"ל. 